ביום שאפסיק לכתוב לגמרי, תדעו שהחיים שלי מושלמים - כלום לא מציק לי, אין לי תלונות והכל אצלי טוב. ואם זה יקרה בגלל שסתם אתפגר לי, אז בודאי שכלום לא יציק לי, לא תהיינה לי תלונות והכל יהיה אצלי טוב.

זו סתם הערה כללית שבאה לומר שאם אני כותב, סימן שהחיים לא מושלמים וישנם דברים שמציקים לי, וגם אם אני לא בהכרח כותב על אותם דברים מטרידים, הכתיבה עצמה היא מה שמרגיע אותי, משחרר לי אנדורפינים למוח, וגורם לי להרגיש טוב יותר.

זהו. זה היה סתם הגיג.

מחר בבוקר אני יוצא לדרכי הביתה. שלוש שעות נסיעה ברכב, חמש שעות טיסה למזרח ועוד אחת-עשרה שעות טיסה לארץ, וכל אלו בתוספת המתנות, בדיקות בטחוניות וזיוני שכל עד בלי די. סך הכל אתגלגל בדרכים כעשרים וארבע שעות.

נשמע זוועה, אבל...

לפני שנים אמרתי, שאם העבודה שלי תהיה כרוכה בנסיעות לחו"ל, אני אף פעם לא אקטר בנוסח של "אוף, נמאס לי לנסוע כבר". על אף הקושי הכרוך לעתים בנסיעות כאלה, כל אחד יסכים שנסיעה לחו"ל היא דבר מהנה, אפילו אם היא חלק מהעבודה, ובכל מקרה היא עדיפה על עבודה כקופאי בסופרמרקט או כנהגת אוטובוס. אז אני לא מתלונן.

בכל זאת אני כבר רוצה לחזור הביתה. עשרה ימים זה די והותר, ונמאס לי, למרות השלווה השורה כאן על הכל, שגורמת לי לחשוב שזה לא שהם חיים בארץ רגועה, אלא שאנחנו חיים בגן חיות.

באופן כללי, אני מאמין, שכל גני חיות בתבל צריכים להסגר, כשם שלקרקסי חיות אין עוד מקום בעולם המודרני. אבל, נראה שיקח עוד זמן עד שתתגשם האוטופיה הזאת, ובינתיים לי אישית נמאס כבר מהביבר.

וא-פרופו חיות, מינרווה כתבה לנו שלפני כשבוע, היא ננשכה קלות על ידי קופיף קטן. היא הלכה לבית החולים ושם נותנים לה סדרת זריקות נגד כלבת, אפילו שהם אמרו לה שהסיכוי שהקוף היה נגוע, הוא קטן למדי.

"בלי פניקה" היא הרגיעה אותנו, "רק בלי פניקה", כתבה בהשראת הטרמפיסט.

אנחנו לא בפניקה, כתבתי לה, והוספתי שכעת, היא באמת כבר עשתה את כל מה שניתן לעשות בהודו, והיא בשקט יכולה לחזור הביתה.