היי חבר'ה, זה בסדר להיות מבוגר.

הנינג סוסבאך

אינטרנשיונל הראלד טריביון

שבת, 21 למאי 2005

המבורג

מה הבעיה עם גברים גרמנים?

טיפול בנושא זה, דומה להליכה בשדה מוקשים. בימים אלו, מי שיניף שלט עליו כתוב "גדלו כבר, נגמר הכיף!", חיש קל יתויג כמטיף נגד חופש ויחודיות.

מה שכתוב להלן הוא בעצם קריאה לבני דורי להתבגר.

בעת האחרונה, הצטברו בגרמניה מספר נתונים סטטיסטיים מאלפים אודות השנים האחרונות. ארבע עשר אחוזים מהגברים בני ה-30, עדיין חיים עם הוריהם – השיעור הגבוה ביותר מעולם. במשך 20 השנים האחרונות, מספר הצעירים המשתייכים לארגון או תנועה פוליטית, או תנועה חברתית כלשהי, צנח באופן דרסטי. במפלגה השלטת, הסוציאל-דמוקרטים, רק 8.3 אחוזים מהחברים הם מתחת לגיל 36 (מפלגות אחרות נמנעות כלל מלהציג נתונים).

לאחד מתוך שלושה גרמנים שהגיעו לגיל 40 אין אף ילד. במחקר קודם שנערך ע"י מכון אלנסבאך, נשאלו גרמנים מה היא המשמעות של ילדים עבורם. רק 38 אחוזים אמרו "חיים מלאים". תשעים ושניים אחוזים סימנו "אחריות" כתשובה (הם לא ראו ילדים בני ארבע מעמידים פנים כמנגנים בגיטרה חשמלית). כשנשאלו מדוע אינם חפצים בילדים, רק 14 אחוזים אמרו שיהיה להם קשה מדי לפרנס אותם. עשרים ושבעה אחוזים השיבו "אני לא רוצה לקשור את עצמי".

מחקר אחר שנערך ע"י המכון הפדראלי למחקר אוכלוסיה, מראה ש-26 אחוזים מהגברים שבין הגילים 20 ו-39 (אך רק 15 אחוזים מהנשים באותם הגילים) הצהירו שאינם רוצים כלל ילדים.

גברים שמתחתנים מוקדם, או שהורים בגיל צעיר, נתפשים כיצורים אקזוטיים, כמו למשל, מדריכי נוער במועדון דייג, או מי שמתעניינים בנדידת צפרדעים. זה כל כך בורגני, "כל כך שייך לאתמול" – לפחות לדעתם של אלו המובילים את הטון בערים, במקום שבו המטרה העליונה, היא להיות "קוּל", ובעניינים.

ידיד שלי, בנה לא מזמן בית באחד הפרברים, בית מושלם עם גינה ומרפסת - בית עבור המשפחה, ועבור הילדים. על אף שהוא כה גאה בעבודת כפיו, הוא אינו מעיז להזמין לביתו את ידידיו העירוניים. כה חושש הוא מלעגם.

מובן שהולדת ילדים כלל לא קשורה למעורבות חברתית – לבד מהעובדה שהימנעות מהם מעידה על חוסר רצון להתבגר.

אם התבגרות פרושה נקיטת כמה צעדים בלתי הפיכים, או לקיחת אחריות מחוץ למסגרת העבודה, מי מאתנו הוא באמת ובתמים מבוגר?  מתי התחילה דרך זו של התבגרות להיות מיושנת?

האם כולנו, השייכים לדור זה, העסקנו את ראשנו יותר מדי בספרי תרבות הפופ המאדירים  ניידות אישית, ושופטים (או אפילו מגנים) את התערבות הזולת, לא על בסיס מהות אלא על פי מאפיינים אסתטיים (האם הלבוש שלך מגניב? האם החולצה שלך היא על פי צו האופנה? האם ציוד הספורט שלך הוא המילה האחרונה?)

הסוציולוג פול נולטה כתב בספרו "דור הרפורמה" ש"הנטיה הראשונית המתוארת כגיל התבגרות מורחב- מספר בני ה-25 שעדיין מביאים לאמא שלהם כביסה – הפכה מבלי ששמים לכך לב, לאינפנטיליזציה".

"הרצון להשכלה, לבטחון חברתי, להתערות, ולקבלת אחריות על ילדים, נותרו מאחור. לא רק יחידים הותירו רצון זה מאחריהם, זה קרה גם במובן הפוליטי".

לא פלא הוא שספרו של נולטה הפך ל"אורים ותומים" של פוליטיקאים בברלין. עיר הבירה היא בדיוק המקום בו יש הרגשה חזקה שהאינפנטילים השתלטו על העניינים. קבוצה של יודעי-כל הניצבים מהצד, צצה לה מאי-שם, מתבוננת בתהפוכות השלטון, לא מתערבת במהומה ומסתפקת בגינוי כל מי שמשתתף.

אין לי דבר נגד ציניות כמובן, גם לא נגד אירוניה. אולם על אף המשבר הכלכלי בגרמניה חלק מאיתנו עשירים למדי בידע, ניחנים במצב-רוח טוב והומור – וגם בעלי ממון. כל אלו הם תנאים נוחים למדי כדי לאפשר לנו  להיות מעורבים.

אבל אנחנו לא.

נכון שהתבגרות הפכה קשה יותר – וזה למעשה חדשות טובות כי אין עוד ממסד דתי או שלטון דיקטטורי שעשויים לנסות לגייס אותנו למען מטרותיהם, ובעולם הנוטה לגלובליזציה, בו "גמישות" ו-"ניידות" הן מילות מפתח, אף אחד לא מעז לנבא בגיל 30, מי ומה הוא יהיה בהגיעו לגיל 60. עדיין, האם זה מצדיק מעבר המוני ליציע הצופים?

איננו מדברים כאן על אלו שנדחקו מחוץ למסלול המוליך לחיים בחברה המודרנית, או אלו שהושלכו הצידה על ידי חברות-ענק. אנו דנים בגברים שמעדיפים להתקיים באזור של אי-ודאות, על אנשים מעורים, המשתכרים היטב ונשואים - לעבודתם. גברים שמשוכנעים שהם "עשו זאת".

עשו? מה בדיוק? עבור מי?

יתכן שיש כאן משבר, אך לא רק של השכבות הנמוכות, אלו שהתייתמו, אלא של שכבות הביניים, שהפכו אינפנטיליות. והכל מצטרף לדבר אחד: אצל אחד זו הטלוויזיה, אצל אחר זה חדר כושר והמשרד.

הנטיה העכשווית להתחיל את החיים האמיתיים מאוחר, כרוכה לעתים בנימוק שהוא הגיוני לכאורה: קודם כל עליך "להגשים את עצמך". גישה זאת מתבססת על האמונה השגויה שהתפתחות אישית נעצרת כאשר נוצרות מחויבויות מהסוג של הקמת משפחה. אתה הופך אז לבורגני, אתה קופא על שמריך.

אך האם זה נכון?

ילדים הם למעשה אמצעי לשאול את עצמך שאלות, כל העת, דבר שמהווה תעודת ביטוח לא רעה כנגד הזדקנות מהירה מדי. הורות אינה הדרך היחידה לגדול, אם כי אחד המסלולים הברורים בכוון.

אם "להתברגן" פירושו הוא לא לרצות שינויים בחיים, ולהנעל כנגד דברים חדשים, האם אין זה בורגני למדי לחיות בגיל 40 כמו בן 20? לשוטט ברחובות בחיפוש אחרי בית קפה, או לטייל לערים חדשות, דברים הנחשבים "צעירים" – שגם פנסיונרים עושים?

בחייכם! אתם עדיין יכולים לנעול נעלי ספורט ולשאת תרמיל גדול על השכם!

מה שאינכם יכולים לעשות, הוא לחיות את חייכם כאילו שאתם רק מנסים אותם.