לפני שבועיים קיבלתי מייל ממישהו שעובד איתי - סקוטי שמוצב באחד מאתרי החברה בארה"ב.

"רציתי לומר לך" הוא כותב, "שמרילין מאד נפגעה מהבדיחה ששלחת. היא רצתה לפנות למחלקת משאבי אנוש ולהתלונן אבל בסוף ויתרה. אני חושב שכדאי שתתקשר אליה, או תכתוב לה ותתנצל".

מיד ישבתי וניסיתי להזכר באיזו בדיחה מדובר.

אני מקבל המון בדיחות. מרביתן די עלובות, אחדות משעשעות, רבות מהן וולגריות בדרגה כזאת או אחרת, אבל אני לא מכיר מי שיכול להפגע מהן, למעט אולי נזירות, וגם זה לא בטוח. את רוב הבדיחות שמגיעות אלי אני משמיד אחרי שקראתי, ורק את המוצלחות במיוחד אני שולח לאלפא. מאחר ואני מקפיד שלא לשלוח בדיחות לאף אחד, לא הצלחתי להעלות בזכרוני איזה בדיחה שלחתי למישהו, ובמיוחד למרילין, כי אני כלל לא מכיר אותה.

ליתר בטחון עברתי על תיקיית המיילים שנשלחו וגם שם לא גיליתי דבר.

שלחתי לסקוטי תשובה ובה כתבתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר, כי לא שלחתי למרילין שום בדיחה פוגעת, או לא פוגעת, אני לגמרי לא מכיר את מרילין, ובעצם איני שולח בדיחות. לאף אחד.

תוך שתי דקות הוא ענה, מתנצל, ואמר שזו טעות שלו והבדיחה לא נשלחה ממני, אלא מפוסידון. פוסידון היה המנהל שלי עד לא מזמן, והוא דווקא נהג לשלוח בדיחות, וגם אם היה סלקטיבי ברשימת הנמענים שלו, הוא אף פעם לא נמנע מבדיחות שלא עונות על קריטריונים מחמירים של PC, בתנאי שהיו משעשעות באמת.

נרגעתי. לא בגלל ההאשמה, שממילא התגלתה כהאשמת שוא, אלא שלרגע חששתי שמשהו בזכרון שלי נדפק.

לפני יומיים מצלצל הטלפון בבית.

"אכילס? שלום, מדבר צבי, מה נשמע?"

[צבי היה עמית לעבודה עד לפני כחצי שנה, ואנחנו עדיין בקשר טלפוני מעת לעת.]

"טוב, תודה" עניתי, "מה שלומך?"

"בסדר. שמע, אני מנסה להשיג אותך כל היום, השארתי לך כמה הודעות בטלפון, ולא חזרת אלי"

"אה, בדיוק נתנו לי טלפון נוסף לנסיון, ואני לא ממש מסתדר איתו" הסברתי לו, "נראה שזו הסיבה."

"טוב. תראה, מה שכתבת, לא ממש נראה לי מתאים. אני חושב  ש....."

ברגע זה התחילו גלגלי מוחי להסתובב במהירות, כדי לנסות להזכר מה כתבתי, ומתי שלחתי את זה. משלא הצלחתי לאתר משהו כזה, אמרתי לו: "אה, צבי, אני לא בטוח שאני ממש מבין על מה אתה מדבר".

דממה.

"רגע", הוא אמר, וכחכח בגרונו, "עם איזה אכילס אני מדבר?"

אמרתי לו, והוא פרץ בצחוק של מבוכה.

"אני מכיר עוד אכילס אחד, בחור שלומד איתי", הסביר, "והתכוונתי להתקשר אליו, אבל מאחר ושניכם באותו איזור חיוג, לא שמתי לב שאני מחייג אליך, והקול שלכם די דומה".

שוחחנו קצת ונפרדנו כידידים, לא לפני שהוא התנצל שוב על הבלבול, ואני חזרתי ואמרתי לו שזה בסדר, וכלום לא קרה.

נכון, כלום לא קרה. כלום, לבד מעוד כמה דקות של חרדה, על שאני מאבד את הזכרון שלי.

החיים שלי, בשלב זה, הם די עמוסים. לפיכך, שכחה של דבר או שניים שקרו לי, באמת שלא מדאיגה אותי.

אבל את הדברים שכלל לא קרו לי, אני ממש לא רוצה לשכוח.