בשעה טובה חנכו בארץ משרפה לגופות נפטרים, וכצפוי הממסד הרבני לא ממש אוהב את הרעיון.
מרגע שהתחילו רבים בארץ לקיים טקסי הלוויות, בהן שרים שירים, מחללים בחליל, עושים כל מה שאמור למצוא חן בעיני הנפטרים (ובמיוחד בעיני המלווים), ולבסוף קוברים אותם בלי בדיקה גנאולוגית מעמיקה לגבי יהדותם, הביע הממסד הדתי את אי-שביעות רצונו מכך.
אני, כבר מזמן הודעתי לאלפא שאיני מוכן שאיזשהו גורם דתי יהיה מעורב בגורל גופי מרגע שאמות, כשם שאני משתדל שלא לערב גורמים אלו בחיי.
עד כה נטיתי לכיוון של קבורה בבית קברות חילוני. זה מה שרציתי ששאריי יעשו עם שאריותי (ואני חייב להדגיש שאין לי עדיין שום תוכניות קונקרטיות להתפגר). אבל כעת, משנפתחה אופציה נוספת, אימצתי אותה, כי הרבה יותר קומפקטי להישאר כאפר בצנצנת מול האלטרנטיבה של תפיסת מקום תחת מצבת שיש, שכמה עשרות שנים לאחר מכן (במקרה הטוב) איש לא ידע את מי היא מנציחה, ולמה.
אבל רבנים, מעצם הגדרתם העצמית, מרגישים פטרונים, ואבדן שליטתם על עוד אספקט של החיים והמוות כאן, מרתיח אותם. וכך, מיד כשהתפרסם העניין, הופיע איזה רב בטלוויזיה, והגיב בזעם על החדשות באמרו שמי שגופתו תשרף במקום להקבר, נשמתו לא תמצא לה מנוחה.
גם לו היה לדעתם של בעלי המגבעות השחורות, או אחיהם חובשי החצילים, איזשהו ערך עבורי, במה היה איום כזה אמור להפחיד אותי? הרי גם כעת אין לנשמתי כל מנוחה, ולמרות זאת היא בסך הכל מסתדרת לא רע.
מצד שני, במה הם יכולים לאיים עלי, חוץ מבזה?
שאשרף באש הגיהינום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
