אתמול שעמם לי, אז שכללתי קצת את רשימת המעקב שלי אחר הבלוג, והוספתי עמודה בה מספר התגובות לכל פוסט. עניין אותי לראות על מה מגיבים אצלי ובמה תלויה כמות התגובות.

כן, אני מודע לעובדה שגם תגובות שלי נספרות, וצריך לחלק את המספר בשתיים, פחות או יותר, אבל ממילא למספר המוחלט אין משמעות רבה.

לערכו ביחס לאחרים דווקא יש לדעתי חשיבות לא קטנה.

וכדי שיהיה קל לבדוק את התוצאות הצגתי אותן כגרף, שיצא לדעתי די מעניין.

הקו הסגול (הכמות המצטברת של תגובות לאורך זמן), הוא כמעט ישר, וזה מעיד על כך שקצב הגידול די אחיד. ואכן, על אף שהעקומה הכחולה (מספר התגובות ביחס לפוסטים) עולה ויורדת, יש תנודתיות מחזורית סביב הקצב הממוצע שהוא, לאורך זמן, 25 תגובות לפוסט, ומיוצג על ידי הקו הירוק.

התנודתיות המחזורית בעצמת תגובת הקוראות, זו עובדה מעניינת בזכות עצמה, אך החריגות הבולטות מאותו גל כמעט-אחיד, נראו לי יותר מעניינות, ועוררו אותי ללכת ולבדוק מה קרה באותם פוסטים שכל כך הסעירו אתכן.

התיאור הבא הוא קצת יבשושי, אבל הייתי חייב להביאו.

הפוסט ה-19 – "וזה מה שיצא", נכתב ב-12 בינואר 2004, היה הראשון שעבר את 20 התגובות, והוא שיר שכתבתי לאווה.

הפוסט ה-28 – "התנצלות", מה-17 בינואר 2004, הגיע ל-25 תגובות, ועסק  בקשרים שלי עם נשים.

הפוסט ה-33 – "נכסי דלא ניידי" שנכתב ב-21 בינואר 2004, גם השיג 25 תגובות ותאר את ההתעלקות של הילדים שלנו.

לפוסט ה-38 – "שיחות מלוכלכות", שנכתב ב-26 בינואר 2004, היו כבר 32 תגובות. עניינו של הפוסט, בין השאר, פנטסיה שלי לגבי חברה שלנו.

הפוסט ה-43 – "אז לא", נכתב ב-2 לפברואר 2004 , עסק באמא שלי ובי והגיע ל-34 תגובות.

יומיים לאחר מכן, ב-4 לפברואר, פרסמתי את הפוסט ה-45 שלי – "ובעברית", וזכיתי ל-41 תגובות. תוכן הפוסט הוא תרגום לעברית של שיר נוסף שכתבתי לאווה.

הפוסט ה-58 – "נבואה", שיר קצר, שדיבר אודות פגישה (או לא פגישה), נכתב ב-16 לפברואר 2004 והגיע ל-50 תגובות.

את "גבול הבגידה", הפוסט ה-64, כתבתי ב-23 לפברואר 2004, וקיבלתי 87 תגובות. התוכן הוא בדיוק מה שמתארת הכותרת.

"החיים [שלי] כמשל" תוארו ב-7 למרץ 2004 בפוסט ה-71. אותו משהו מהשקפתי על נאמנות במסגרת הנישואין הביא ל- 62 תגובות.

ב-13 לאפריל 2004 הצהרתי הצהרת אהבה ברורה לאלמונית, תחת הכותרת – "פוסט הזוי-בו זה יתחיל ובו זה גם יגמר". פוסט זה, ה-95 במספר, זכה ל-69 תגובות.

זמן רב עבר עד שכתבתי את מספר 194 - "שאלה ותשובה". סיכום זה לסדרת הדיאמונולוג - ארבעה קטעי-שקיקה למישהי, נכתב ב-13 בספטמבר 2004 והגיע ל-60 תגובות.

עוד 90 פוסטים נוספים נאלצתי לכתוב, כדי לשבור את השיא. מספר 284 – "חמש אותיות פנויות" שנכתב לא מזמן, ב-30 באפריל 2005, הביא בכנפיו 111 תגובות והיה לפוסט בעל המספר הגדול ביותר של תגובות אצלי. הכתוב פירט במדויק את כל אהבותי בישרא (גם אם לא נקב בשמן).

אז נכון שאהבתן את תיאורי האוכל, את תיאור יחסי עם ילדי (כנראה כמשל על יחסי דורי עם דורכן), ואת סדרת הטלנובלה "הפוץ", שזכתה לתגובות לא רעות.

גם תיאורי הנסיעות שלי זכו לאהדה, ואיני יכול להתלונן על מחסור באמפטיה בתקופה בה הייתי עסוק בלב הסורר שלי.

אבל יותר מכל, בצורה ברורה וחותכת, בלטה אהבתכן לשמוע, ולהגיב על סיפורי אהבותי.

האהבה שלי לאלפא, ובמיוחד האהבות לאחרות.