מתי זכיתן לאחרונה לקרוא משהו רציני שכתבתי?

אני הרי מתיימר בעקביות להיות לא-רציני, וכמי שמשתדל תמיד לעמוד בציפיות של עצמו ושל הסובבות אותו, אני בדרך כלל גם מצליח בנושא זה, אבל לפעמים, בכל זאת יש לי כשלונות.

אז אולי מה שאני עומד לכתוב הפעם, יצא רציני מדי עבור הבלוג שלי, ואנא תסלחו לי על כך, אבל אני מבטיח שלא יקח זמן רב מדי, עד שאחזור לשטויות הרגילות.

את זה שנסענו לחמישה ימים לאוסטריה כולכן יודעות. הכוונה המקורית שלנו הייתה לשבת באיזה מקום כפרי, אזור שקט מוקף יערות, לטייל ברגל, לנוח, לאכול טוב, לשתות יין ולנקות כך את הראש.

מכל מיני סיבות, התגלגלו העניינים קצת אחרת, ובסופו של דבר נסענו לוינה העיר. אמנם המלון בו שהינו נמצא ממש על שפת הדנובה, באזור די שקט של העיר, קצת רחוק מהמרכז, אבל זה לא היה ממש בחיק הטבע, וכך במקום טיולים בין עצים ושדות, מצאנו עצמנו מדלגים מאתר לאתר בעיר עצמה, "מכסים" את אתרי התיירות. ולא שזה רע חלילה – אלא שזה בפירוש משהו אחר.

המשהו האחר הזה, כאמור, יצא בסופו של דבר טיול תרבות, כי חוץ מהארמונות המפוארים, הבנינים המקושטים כמו עוגות קצפת, והשדרות הנחמדות, יש בוינה מקבץ לגמרי לא רע של מוזיאונים וגלריות לאמנות.

ברובע המוזיאונים (MQ) למשל, אותו ביקרנו ביום ששי, מוצגות מספר תערוכות, בנושאים שונים. המודרניות שבהן, שמוצגות בביתן לאמנות מודרנית, לא ממש דיברו אלינו - יש משהו בתערוכות מסוג זה  שכדי להבין אותו נחוץ כנראה רקע, שלי אין, וגם לאלפא חסר.

לעומת זאת, במוזיאון לאופולד מוצגת התערוכה "האמת העירומה" (Die nackte wharheit), ואותה מאד אהבנו. התערוכה מתעדת את השערוריות שחוללו בשעתן יצירות אמנות שפרצו את גבולות המותר (של אז), וחלקן אף נחשבו לפורנוגרפיה. מעבר לעובדה שהתערוכה מעניינת בזכות הנושא, התמונות עצמן, ובראשן אלו של שילה, קוקושקה וקלימט, מדהימות.

ביום ראשון הלכנו לבלוודר. בארמון העליון מוצגת בימים אלו תערוכה בשם "אוסטריה החדשה" (Das neue Österriech).

האמת היא, שמלכתחילה לא אמור סוג כזה של תערוכות להוות עבורנו נושא לבילוי של חופשה. אבל מאחר והיינו כבר במקום, קנינו כרטיס ונכנסנו.

התערוכה מציגה את דמותה של אוסטריה המודרנית, החל במלחמת העולם הראשונה, ועד ימינו, ורשימת הנושאים על פיהם בנויה התערוכה, מסודרת כרונולוגית, ולא ממש מפתיעה. מה שבכל זאת היה מעניין עבורנו, היה התוכן.

הפרק הפותח - "התמוטטות והתמצאות" הראה שאת התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית אפילו האוסטרים לא יכולים להלל.

משם ל-"תקופה שבין המלחמות", בה כל העולם סבל ממשבר כלכלי חריף ומאי-סדר פוליטי. קטע זה מתעד את הנסיון לכינון משטר דמוקרטי ואת התמוטטותו עקב מלחמת האזרחים.

בפרק שאחריו, זה הנקרא "המשטר הנאצי באוסטריה", הכותרת אומרת הכל. אוסטריה מוצגת כארץ תחת המשטר הנאצי – ולא, חלילה, חלק ממנו. כאילו היטלר נולד בארץ אחרת, וכאילו סיפוח אוסטריה לגרמניה (האנשלוס) נכפה על האוסטרים בכח, ולא אושר בהצבעה ברוב מוחלט. כך הנאצים הם הגרמנים, ואילו האוסטרים רק במקרה נקלעו לכל זה. נכון שבהמשך, בכל זאת מובאים כמה אזכורים של אוסטרים שהיו דמויות מפתח במשטר הנאצי (חמישה שמות), אך זה מריח כמו מס שפתיים – כדי שלא יאמר מישהו, שהאוסטרים מתכחשים לגמרי למעורבותם.

משם ממשיכה התצוגה לפרק "הכיבוש" – קטע שממש נוגע ללב. העם האוסטרי תחת הכיבוש האמריקאי אחרי 1945 – לראות ולרחם. הקטע הזה הזכיר לי דברים ברוח דומה, שראיתי לא אחת ביפן – תיאורים נוגעים ללב של סבל העם היפני במלחמת העולם, ששיאם כמובן בזוועות הפצצת הירושימה ונגאסקי, כאילו שאת המלחמה הזאת התחילה סבתא שלי.

ובהמשך: "הכרזת המדינה", "הניטראליות והאו"ם", "המלחמה הקרה ומסך הברזל", "זהות", "קלישאות ומציאות", "משברים ושגשוג", "אוסטריה באירופה", והסיום - "בעקבות האמנות", שהוא לבדו סיבה לא רעה לראות את כל התערוכה הזאת, כי בראש האמנים שהאוסטרים גאים בהם (ובצדק), ניצבים הונדרטוואסר, קוקושקה, והגדול מכולם – קלימט.

יצאנו מהתערוכה ברגשות מוזרים. בעוד שבגרמניה חלק גדול מההוויה, מוקדש כבר די הרבה לחרטה, בושה, וצער (אם כי אין להתעלם מרוחות אחרות), באוסטריה הרגשנו שהם רק כעת מתחילים בכלל להכיר בעובדה שגם הם השתתפו באותה מלחמה, ובצד מאד מסוים.

ואם מוסיפים לזה את העובדה שלקחתי אתי שני ספרי קריאה (נהדרים), הנוגעים לשואה – "פולין ארץ ירוקה" של אפלפלד ו-"לבי הפצוע" של דרי, הרי שהיה משהו שגרם לחמישה הימים האלו להיות מעבר לחופשת תענוגות סתמית.

אבל, פטור בלא שום הנאות הגוף הרי אי-אפשר, אז אכלנו שטרודל אחד כדי שירשם ברקורד שלנו, דגמנו את האוכל הוינאי הטיפוסי שהבהיר לנו שאם הגרמנים הם לא גורמה, האוסטרים עוד פחות מהם, ובערב האחרון הלכנו למסעדה מודרנית שהראתה לנו שגם אם האוסטרים עדיין לא התחילו להשתחרר מהעבר שלהם, לפחות בנושא האוכל, הם מראים נסיונות כנים להצטרף למשפחת האדם.

ומישהי הרי תקפוץ ותשאל "אז מה אִיבֵתָ לי?", אז אני שמח להודיע לה, שהבאתי חמישה בקבוקי יין לבן, בקבוק אחד יין אדום, שני בקבוקים של יין קינוח משובח מאד, ובקבוקון שנאפס.

וגם גררנו מהדיוטי-פרי, אחד קמפרי, ואחד דובונה – כדי שנעבור את הקיץ בקלות.

אבל בעצם מה אכפת לה? היא כבר לא בקטע הזה.

לפחות כך היא אומרת.