לתקרה של אולם מקבלי הפנים בטרמינל 3 בבן-גוריון, צמודים כמה עשרות בלונים.

הבלונים, בצורות שונות, בצבעם זוהרים ובגדלים שונים, הובאו כולם על ידי מקבלי פנים, כמחווה לשבים מחו"ל, ונשמטו כנראה מידי האוחזים בהם, שנחפזו לחבק את יקיריהם.

את השלט שהכינה בעמל רב, שכחה אלפא בבית. לא עברנו יותר ממאה מטר והיא שמה לב לכך, אבל סירבה לשוב. הזמן דחק לה יותר. לפיכך, כדי שלא תעמוד שם בידים ריקות, הלכה וקנתה בלון בדמות מיקי מאוס - אדום, גדול, נפוח מחשיבות, ובעל נטיות מסוכנות להתרומם מעלה-מעלה, אם רק מרפים לרגע מהחוט הקושר אותו למציאות הארצית (קצת מזכיר חברי כנסת, לא?).

אני לא יודע מה לבלונים בכלל, ולמיקי מאוס בפרט, ולאיחוד משפחות. מה אמור עכבר מלא הליום לתרום  לפגישה המחודשת עם אהובים, חוץ מלהוות עוד חפץ אחד שיש לאחוז בידים העמוסות ממילא?

אבל אתן יודעות כבר, שאני אף פעם לא מתווכח עם אלפא על דברים כאלו, או על דברים אחרים, ולפיכך גם הפעם לא אמרתי דבר, ורק הזהרתי אותה שבשום מקרה אני לא מחזיק את הדבר הטפשי הזה, ולו לרגע.

ומאחר וגם יוליסס חושב כמוני על עניינים כאלו, גם הוא סרב בתוקף לאחוז את החוט המחובר לבלון, וכך נאלצה אלפא ללכת לשרותים כשבלון בידיה.

זה היה כה צפוי שכשרק נעלמה אלפא מהעין, יצאה מאולם המכס הדמות המוכרת, וכשהיא דוחפת עגלה עמוסה בתיקים, התקדמה ישירות אלינו בחיוך שמשמעותו היא אחת – מה טוב לשוב הביתה.

לפני שעזבנו, שוחרר הבלון לחופשי באולם הנוסעים, כדי שיצטרף לחבריו שם למעלה.

אנחנו בעד חופש לחיות הבר.

ואם זה עדיין לא ברור – מינרווה שבה הביתה.