כשקראתי את המאמר הזה, הרגשתי שאני חייב להביא אותו לכאן. תרגמתי והבאתי.

אני מודע לכך שהרוב כאן הוא של קוראות ולא של קוראים, כך שיכול להיות שהצגת העמדה הזאת כאן, היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה. ואפילו שאיני רואה את עצמי נציג הנשים, לפחות בנושא הזה, אין לי ולו מילה אחת לומר בזכות הגברים.

הצרה עם גברים – מולי וואטסון (גליון 15 לאוקטובר של הספקטייטור)

נשים שדוחות הולדת ילדים עד אמצע שנות השלושים שלהן, 'מזלזלות בטבע ומסתכנות בשברון הלב של קשיי פוריות, הפלות וסיבוכים אחרים'. במלים אלו התחיל המאמר אותו קראתי בעיתון הבוקר, לפני מספר שבועות. הנחתי את פרוסת הטוסט והמשכתי לקרוא, מרותקת בעגמומיות של מי שמלאו לה שלושים רק הקיץ, וכבר מתחילה לחוש את ניצני הדאגה ביחס לחוסן השחלות שלה.

הציטוט הוא של אשה בשם סוזן ביולי, מומחית לרפואת נשים, ואחת מכותבי הדו"ח על פוריות ב-"בריטיש מדיקל ז'ורנל".

'נשים רוצות "לעשות הכל' אולם הביולוגיה לא השתנתה' כתבה ביולי. 'הזמן המתאים ביותר לאשה להרות הוא עד גיל 35, כך היה תמיד וכך גם יהיה. באופן פרדוקסאלי, הזמינות של הפריה חוץ גופית עלולה לנסוך בנשים תחושה של רוגע-יתר ולהוליך אותן לאי-פוריות'.

ביולי המשיכה ודיברה על העלויות הגבוהות שנגרמות למערכת הבריאות, מהטיפול בילדים פחות בריאים הנולדים מהריונות בגיל מבוגר, וסיכמה באמרה שצריך לשכנע נשים ללדת בגיל צעיר יותר. 'איני מתכוונת לומר שיש להאשים את הנשים, או להפחיד אותן' אמרה, 'הסיבות למצב הן לא הנשים, אלא דעות מעוותות ובלתי-אחידות של החברה, המעסיקים ומתכנני מערכות הבריאות'.

כמה נחמד מצידה של דר' ביולי שהיא לא מאשימה אותנו הנשים במה שהיא מכנה 'המגפה של דחיית הריונות', אבל נדמה לי שהיא אוחזת בצד הלא-נכון של המקל. נשים בגילי, אינן חיות בשלווה בהתבססן על אמונה מוטעית בפוריות מובטחת. נכון שאנחנו עדיין לא מבוהלות – ניצני החשש מופיעים בגיל 40 – אבל אנחנו מודעות היטב לסכנה הטמונה בהריונות, מרגע שעוברים את שיא גיל הפוריות. את זה אנחנו יודעות היטב  ומתחילות להיות מוטרדות מכך ברגע שזה מגיע.

כמו דר' ביולי, גם אנחנו מעסיקות את עצמנו בשאלת הדחייה של הבאת ילדים לעולם על יד בני דורנו – אך לכך אין כל קשר עם מעסיקים או עם מתכנני מערכות בריאות למיניהם. גם אין כל עדות, בניגוד למה שהרבה מאמרים בעיתונים טוענים, לכך שנשים מעדיפות לפתח קריירה לפני שיולידו ילדים.

על פי נסיוני, שורש הבעיה נעוץ בכשל גורף של גברים בגילנו.

כמה נשים צעירות אתן מכירות, שהן נשואות באושר אך מסרבות ללדת ילדים בהווה, על אף שהן מסתכנות בהזדקקות להפריה חוץ גופית בעוד חמש שנים?

דר' ביולי מאשימה נשים שהן משחקות ב-'רולטה רוסית' עם הטבע, אך הנקודה היא שאנחנו רוצות להרות רק לאבות שנאהב, ושישארו אתנו כדי ליהנות יחד מגידול הילדים.

באמצע שנות השלושים לחייהן, אפילו נשים שהקריירה שלהן בראש מעייניהן מוכנות כבר להורות – אפילו אם פרושה של זו השלמה עם העובדה שהקריירה שלהן תפגע עקב כך יותר מזו של בן זוגן, והן תמצאנה את עצמן מחליפות את הרוב המכריע של החיתולים. הצרה היא שמעט מאד גברים בגילנו הם במצב של מה שניתן לכנות "ליקוט זרדים לבניית הקן".

עדיין ישנם מצבי ביניים, בין להיות חברתו של צעיר משעשע ומושך לבין התחייבות משותפת למסע הארוך של נישואים וילדים. אני מכירה עשרות גברים נהדרים בגילי, שמצהירים על רצונם להתחתן יום אחד. הם עוד מוסיפים ומשווים את עצמם לאביהם שנישא בגיל צעיר וילד אותם כשהיה הורה יותר צעיר ממה שהם יהיו, כשילדו הם את ילדיהם, והם עוד מתבדחים על כך שכשהם יהיו אבות הם יהיו זקנים מדי מכדי לשחק בכדור עם ילדיהם. אך למרות זאת הם ממשיכים ורואים בנישואים והתמסדות משהו היפותטי, לגמרי מחוץ לשליטתם, כאילו יום אחד יכה פתאום איזה מטאור את הארץ, והם ימצאו את עצמם עומדים תחת החופה.

בינתיים הם עסוקים בעשיית חיים בלי הפסק, ודוחים עד כמה שניתן, מחשבות על מה שיהיה בעוד חודש, או בעוד שנה.

ומי יכול לבוא אליהם בטענות? הרי לולא הזניק אותנו השעון הביולוגי שלנו למרוץ אחר ילדים, נדמה לי שגם נשים רבות היו מתנהגות כמוהם. הדור שלנו גדל לתוך הנוחות הכרוכה ביכולת לענג את עצמו – במיוחד בהקשר לחיי האהבה, והכוח של לחץ ההורים ומוסכמות חברתיות פחתו ונעלמו – כיום, לא צריכה אשה להיות נשואה, כדי להחשב 'מהוגנת'. וכך, מה שמניע נשים להתחתן או להכנס למחויבות, הוא העובדה שהן רוצות בכך, באמת רוצות בכך, ומאמינות שתמשכנה לרצות בכך. מאידך, המשך ההנאה מהחיים אפשרי, רק  אם מתמסרים לו ורק לו  – בהיותו משהו שנפגע קשות מהופעת ילדים.

אף אחד לא טוען שחוקי הביולוגיה הוגנים. אני מכירה בעובדה שבמונחים ריאליים אני פתאום הרבה יותר מבוגרת מחברי הגברים. כשהגיע חבר טוב שלי לגיל 30, מספר שבועות אחרי שהגעתי אני, ישבנו יחד ושוחחנו אודות משמעות הגיל אליו הגענו שנינו. התברר לי שבעוד שאני כבר צופה בחרדה אל יום הולדת 40, הוא עדיין רואה את עצמו כאילו הוא עדיין בשנות העשרים לחייו וטען שאינו מתכנן את עתידו עם חברתו הנוכחית, אתה הוא כבר שנתיים, כי הוא 'עדיין לא מוכן לכל זה'. אז נכון שלא כל גבר בגילו חווה גיל התבגרות מאוחר כל כך, אבל עדיין קיימת "מסה קריטית" של גברים, שכן.

לא מזמן הייתי מוזמנת לחתונה בה ברך הכומר המשיא את החתן, וציין לשבח את נכונותו להתחתן, לעומת חבריו "חסרי חוט-השדרה" של החתן, שישבו שם בכסאותיהם והתפתלו למשמע הדברים.

איני יודעת מה מספרן של הנשים בנות גילי, שמודל חיי הנישואים המאושרים שלהן תלוי באופן מוחלט בכך שתהיינה עורכות עיתון, שותפות בחברה גדולה או רופאות, אבל נוכח דור של גברים שעדיין לא בגרו מבחינה רגשית, ורואים את חיי הנישואין כדבר האחרון שיעשו בטרם ימותו, אין לנו ברירה אלא להמתין, להעסיק את עצמנו בפיתוח קריירה, ולקוות שמר "מתאים-לי" חסר הפוביות, יופיע על מפתננו יום אחד, עוד בטרם תסגורנה השחלות שלנו את העסק לגמרי.

כשגמרתי לאכול את ארוחת הבוקר מהרהרת באפשרות של עשר שנים נוספות של שברון לב, תהיתי אם נשים תהיינה המפסידות היחידות ממגפה זו של לידות בגיל מאוחר. האין זה אפשרי, שכשם שלי אין עניין בקשר עם מישהו שהוא מבוגר ממני בהרבה, כשגברים בני גילי יגיעו לצד האפל של גיל 40 הם יתעייפו מלצאת עם בחורות שכעת רק מתכוננות לבחינות הבגרות?

נכון שהם עדיין יוכלו להיות אבות אבל האם הם ירצו לעשות זאת עם בת זוג שהיא משמעותית צעירה מהם ונופלת בהרבה מזו ששווה להם אינטלקטואלית, הייתה ידידת הנפש שלהם בשנות השלושים לחייהם, אך היא כעת עקרה ללא תקווה?

מה יכולים דר' ביולי ועמיתיה לעשות, כדי להביא גברים להיות אבות לפני שנות הארבעים לחייהם? אני חוששת שאפילו ג'יין אוסטין לא הייתה מוצאת תשובה לשאלה זו.