עיינתי בבלוגים רבים באתר. אין לי הרבה סבלנות לבני הארבע עשרה שנהנים לשפוך את הז'רגון היומיומי שלהם ומלבדו לא אומרים דבר.

לעומתם ישנם כמה כותבים, ובעיקר כותבות, קצת יותר מבוגרים והרבה יותר בוגרים, שמתארים את החיים שלהם בלי כחל ושרק. ואותם אני דווקא מבין, ומאד מאמין להם. אחרי הכל, עברתי זאת שלוש פעמים. בכלל, אני צריך לכתוב ספר שאולי אקרא לו "חיי כפול שלוש". למה כפול שלוש אם אני לא מאמין בגלגול נשמות?

פשוט. מתוך ניסיון אישי.

את כל מה שבא מכיתה א' ואילך עשיתי עד כה שלוש פעמים. לדוגמא - שלוש פעמים למדתי בבי"ס יסודי, ושלוש פעמים בתיכון. רק ביום שמינרווה גמרה את לימודי התיכון שלה, הרגשתי שאני עובר לשלב מתקדם ויותר לא אצטרך לפתור תרגילים באלגברה (מה שהתברר כנכון למחצה) או לקרוא תנ"ך, למשל.

[מקרא:

מינרווה - גם היא יוצאת חלצינו. מין תערובת מעניינת של חוכמה ומראה מן המשובחים, עם רצון בלתי נדלה לנסות כל דבר שזז, ולעתים על חשבון אי-נוחות (שלנו בעיקר)]

"אתה מאמין", שאלה אותי באותו יום אלפא, "שיותר לא נצטרך לשבת על כסאות קטנים ולשמוע את זיוני השכל של המורה באסיפת הורים?" הבהירה לי, וזה מה שהביא אותי להכרה שאכן גמרתי תיכון כנראה בפעם האחרונה.

גם בצבא הייתי שלוש פעמים, ואני לא יכול לומר שנהניתי באחת מהפעמים.

ואחרי ששלושתנו (יוליסס, מינרווה ואני) גמרנו צבא, הגיעה סוף-סוף העת לעבוד ולבלות. כאן, פיצלנו כוחות. אני התרכזתי בעבודה והם בבילויים. אני לא מקטר, בחיי שלא, רק מציין עובדות.

האמת, בהתחלה קצת קינאתי בהם. קינאתי בחופש שנטלו לעצמם, קינאתי בחוסר הדאגה, קינאתי בנעורים העליזים שלהם. זכרתי איפה הייתי אני בגילם - קבור במוסד לימודים, מוקף זכרים (רובם רומנים נודניקים), ללא הרבה מדי זמן והזדמנויות לפגוש בחורות, וראיתי איפה הם, (בלב תל אביב, מדלגים מפאב לפאב, וממסיבה למסיבה). זו בוודאי סיבה לגיטימית לקנאה, אז קנאתי.

החופש, לעזאזל, החופש שהיה להם ואני לא הכרתי, החופש לטעום מהכל, לבדוק הכל, לנסות הכל. מה הם לא ניסו? את כל בני/בנות הזוג שנקרו בדרכם (את בני המין הנגדי, אני חושב, אבל לא ממש בטוח) ניסו כבר מגיל 15, את כל האלכוהול שהומצא טעמו כבר מגיל 16, ואת כל הסמים שיש בתבל (קלים בלבד, כך אני מקווה) התחילו לבדוק מיד אחרי שגמרו את הצבא.

וכבר בני עשרים ואחת או ושתיים, היה לכל אחד מהם הרבה יותר ניסיון ממני ברוב המדעים השימושיים – כימיה, ביולוגיה, ואמנות (ולמתקשים: סמים ואלכוהול, זיונים ומוסיקה). האושר בהתגלמותו.

ולמה קינאתי? כי גם אני סקרן, תמיד הייתי. כי גם אני הייתי מנסה, לו אני במקומם. כי בזמני כלום מזה לא היה קיים, לא היה אפשרי. לפחות לא בארץ הפרובינציאלית של אז.

וכאן מבחינה לוגית הייתה צריכה לבוא התפנית, רצוי עם מוסר השכל כלשהו. אז לא. כי השניים לא ממש הרפו, והחגיגה כאילו נמשכת.

אבל בכל זאת, נראים כבר סימני שבירה קטנים. כמעט בלתי נראים, אבל ברורים. כבר לא בילויים בלי הרף, לדפוק את הראש זה כבר לא מעשה יומיומי, וחיפוש אחר בן/בת זוג קבועים הוא כבר משהו מוצהר.

"ואתה" תשאלו אותי, "מה אתך?"

אני, משתדל כעת להדביק את הפער. לא את הפער ביני לביניהם. את הפער ביני לבין עצמי.

נכון. אקסטזי לא אקח ולמסיבות טראנס לא אלך. אלכוהול לעומת זאת הוא חבר טוב שלי וישאר כזה. רק דבר אחד שהם הספיקו אני כנראה לא אחווה – להזדיין עם בנות חמש עשרה.

מה חבל.

חשבונות שנפתחו:

-בני ארבע עשרה - ביום שירכשו כושר ביטוי מתוחכם יותר ממה שהם מדגימים כאן,יהיה טעם להתייחס אליהם.