הלו, יש שם מישהו?

לא מהדור שלי, מבני העשרים או תחילת השלושים אני מתכוון. מישהו מכם ער בשעה זו?

בחמש אחה"צ התחלתי לדאוג ליוליסס. סימן החיים האחרון שלו היה אמש, כשהתקשר מהבית ושאל אותי איזה מבקבוקי היין מותר לו לפתוח. ואכן, כשחזרנו הבייתה, היו על השולחן שתי כוסות יין ריקות וזה הצביע על כך שהוא, ואיזושהי היא, שתו יין ועלו לחדרו, לנוח קצת או להתעייף הרבה. כל הבוקר לא ירד מי מהם למטה, אפילו לא לשרותים אך זה עדיין לא היה חריג כל כך. אבל, אחרי למעלה משתים עשרה שעות התחלתי בכל זאת לדאוג, שמה הם דפקו את הראש הרבה יותר ממה שמותר, או גרוע מכך, אולי קרבון מונוקסיד חדר לחדר שלו והרדים את שניהם, לנצח.  

להכנס לחדרו לא העזתי. אנחנו כל כך קנאים לפרטיות של צאצאינו ומאז היו בני חמש או שש אף פעם לא נכנסנו לחדריהם מבלי לדפוק ולקבל רשות. כיום, כשלא ברור אם יש מישהי אתו, אני נמנע אפילו מלדפוק בדלת. הרי אם תהיה איתו בחורה והם יהיו באמצע הזיון, היא עלולה לחטוף וגיניסמוס חלילה ואני לא צריך את זה על מצפוני.

אבל כמה פעמים ניסו הם לפתוח את דלת חדר השנה שלנו כשאנחנו היינו עסוקים בשחזור פעולת הרבייה? ניחשתם. ולא מדובר על התקופה בה היו הם עדיין צעירים, ולא ידעו שהורים מזדיינים גם למטרות אחרות מאשר שיכפול הצלחה. אני מדבר על זה, שכשהם כבר גילו את סוד הקסם החודרני, עדיין לא נקלט אצלם שדלת סגורה מציינת רצון לפרטיות. מזל שאנחנו לא סומכים עליהם (בקטע הזה, תרגעו, בקטע הזה), ותמיד הקפדנו לנעול את הדלת. לא מחשש שיביכו אותנו, אלא כדי שלא יחטפו שוק מזה שיגלו שיש סקס אחרי גיל ארבעים. כי מרגע שהם הגיעו לעידן הסקס שלהם, הרי היה ברור להם שאנחנו כבר מזמן שכחנו מה זה.

מכל מקום, חמש אחר הצהרים נראה לנו באמת מוגזם, ואלפא התנדבה לעלות ולבדוק. כמובן שדלת הקן הייתה פתוחה, והאפרוח לא היה שם כלל. עשר דקות אחר כך התקשר, ואחרי חצי שעה אספתי אותו בצומת, בריא ושלם למעט סימנים של הרעלה קלה. לא מקרבון מונוקסיד, אלא מוויסקי. לכבוד שבת.

ידעתי.