אשה עם כבוד

כשהייתי בן שש התחלתי ללמוד לקרוא. הדור שלי לא נאלץ להוכיח את יכולתו כבר בגן והייתה לנו הזכות לשחק שש שנים ללא כל חובות לימודים (אני פירשתי את הזכות הזאת באופן הרבה יותר גורף והתעלמתי מחובות הלימודים במשך שנים רבות).  עד גיל שבע בערך קראו לי סיפור כל ערב, וכשיכולתי כבר לקרוא בעצמי משהו בעל יותר תוכן מ"רמה קמה" או "למה רמה נמה", התחלתי לקרוא ברצינות. שלוש ספריות השאלה היו בסביבת מגורי, ו"חיסלתי" אותן אחת אחר השנייה.

מוזר לכן, שהייתי צריך להמתין זמן כה ארוך כדי שאכיר בכוחה של כתיבה. אני שהערכתי כל כך את שכתבו אחרים, הייתי צריך שתעבורנה שנים רבות עד אשר גיליתי שכתיבה היא אמצעי יעיל להשגת מטרות.

את התגלית הזאת גיליתי זמן די קצר אחרי שהתוודעתי לעולם המופלא של האינטרנט ובתוכו הצ'ט, ואני מדבר על התקופה של לפני כשמונה שנים. ממש פרה היסטוריה.

באחת מתוכנות הצ'טים של אז, משהו פרימיטיבי לחלוטין, פגשתי את אורורה. זה התחיל כשיחה אנונימית, עד מהרה זה הפך לשיחה חברית וידידותית, ותוך זמן קצר התחלנו גם לכתוב מיילים. הצ'ט והאימייל לא "דיברו" עברית ולפיכך נאלצנו להתכתב באנגלית. לי קל באנגלית, אורורה קצת שברה את השיניים אך בסך הכל החלפנו הרבה מלים כל יום. יום אחד הצעתי לאורורה שנפגש, לכוס קפה, באמצע היום, באמצע העיר. והיא הסכימה. נפגשנו במקום מאד מרכזי. אורורה נראתה מאד חתיכית (כוסית בעברית מודרנית) – לא יפהפיה אבל מושכת – שקלילית.

[מקרא:

שקלילית -  מאיפה הבאתי את המילה הזאת? אז ככה.

פעם הלכתי עם אלפא לקנות לי מכנסיים. זה ארוע נדיר שאני מסכים לקנות בגדים עבורי בכלל, ומכנסיים בפרט (ללכת עם אלפא כדי לקנות לה אני מאד אוהב). המוכרת, שנראתה בת 18 בערך (מה שאומר שהייתה בת 15), התבוננה בי אחרי שמדדתי את הזוג הראשון (והאחרון) ופסקה: "שקלילי. ממש שקלילי" ומאז זה אצלי ביטוי עילאי, למרות שאף אחד לא משתמש בו חוץ ממני. בטוח].

חזרה לאורורה.

כשהתחלנו לשוחח התברר לנו שלמדנו באותו בית ספר תיכון, אם כי בהפרש ניכר של  שנים, כי אורורה הייתה צעירה ממני בהרבה. חשוב גם לציין, שכמוני גם היא הייתה נשואה ואם לשני ילדים.

ומאותה פגישה, בה גילינו משהו שקושר אותנו, התחילו המלים הכתובות לשמש אותי. כתבתי לה מכתבים שאף פעם לא כתבתי כמותם, וזה קנה אותה. כתבתי לה שירים, מה שמעולם לא עשיתי, וזה שבה אותה. ממש המיס אותה. גיליתי את כח המלים.

וההמשך?

בהמשך התחלנו גם לשוחח בטלפון, ולעתים להפגש חפוזות. אך למימוש הקשר מבחינה גופנית לא המשכנו. לי לא היו הרבה מעצורים בנושא, לפחות לא בגללי. אך היו לי כאלה בגללה. שכן, עד כמה שגם היא אהבה קשר זה, יסר אותה מצפונה קשות והיא העדיפה להשאר בשלב הטרום גופני, ואני העדפתי לא ללחוץ עליה בנושא.

 .

את הפתיחות המינית שלה, בה התגאתה, השאירה לשלב דיבורים. זיונים נראו לה פריצת גבולות, אך מלים לא ראתה כבגידה, מחשבות לא פגעו בנאמנותה לבן זוגה, ושיחות על סקס הן לא היוו סקס. וכאלה היו לנו לא מעט.

"אין כמעט פנטזיה מינית שלא אהיה מסוגלת להגשים" כתבה לי ערב אחד בצ'ט, "תן לי אתגר" ביקשה.

"היית יכולה לשבת על כסא, מולי, עירומה, ולאונן אל מול עיני?" שאלתי, כי לי זה נראה הרבה יותר מעז מאשר סתם להזדיין.

"כן" השיבה, "בקלי קלות. אוכיח לך זאת יום לפני שנפרד לתמיד. לא קודם".

ויום אחד ביקשה להפגש בבית קפה כלשהו. "אני לא יכולה להמשיך" אמרה, "קשה לי עם המצפון, אני חשה שאני עושה עוול, בעיקר לילדים שלי, כי הם אלו שמרגישים את סערות רוחי. אני רוצה שנחדל. לא מיילים, לא צ'טים, לא פגישות ולא טלפונים. ניתוק מוחלט וסופי".

הבטחתי לה שכך יהיה, ולא אטריד אותה ולו פעם אחת. ונפרדנו. ומאז לא היינו בקשר, למעט פעם אחת שכתבה לי מייל קצר וסיפרה לי שראתה אותי במסעדה, עם אשתי. וזהו. מאז לא שמעתי ממנה, ולא ראיתי אותה.

ומה עם ההדגמה? ישאלו הסקרנים, ואני לא אספר.

רק זאת אומר: אורורה הייתה, ביו שאר מעלותיה, אשה עם כבוד עצמי שלא היה מתיר לה לעשות מעשה שבגללו תחוש בושה.

היא לא הייתה מעלה על דעתה להבטיח משהו, שלא התכוונה לקיים.