אני יושב בחדר המשחקים שלי וכותב. העובדה שהחדר נקרא, וגם משמש, כחדר המשחקים שלי, אינה מקרית, כי יש לי להשלים עוד הרבה שעות משחק, במיוחד עבור זה הקטן הגר בתוכי.

החדר הזה הפך לשלי לפני שנתיים בערך.

כשיוליסס ומינרבה היו הרחק  מהבית (בתל-אביב) כבר מספר שנים, עסוקים בחריש עמוק של כל פיתויי העיר הגדולה, הגענו יום אחד למסקנה, אלפא ואני, שאין לנו די מקום בבית. תובנה אוניברסאלית זו, שאני גאה להיות הראשון שניסח אותה אומרת: כשהילדים עוזבים את הבית, הצפיפות בבית עולה (את הביטוי המתמטי של משפט זה אציג בפעם אחרת). אבחנה זאת נשמעת פרדוקסאלית אבל בעצם היא הגיונית לגמרי, כי שניהם התעקשו לשמור על חדריהם (לא שהם באו לעתים תכופות כל כך), וגם איפסנו אצלנו את כל הדברים שהם המשיכו לצבור, בהם לא היו מעונינים מלכתחילה (במיוחד מינרווה שהיא לקטת על פי טבעה).

אז בוקר אחד, פינינו את שני החדרים, ארזנו הכל והשלחנו למחסן (ושישמחו שלא השלכנו לפח), והודענו לשניים שחדר אחד מוחרם לטובת חדר משחקים (עבורי) והשני ישמש אורחים מזדמנים (הם עצמם).

כששמעו את הבשורה (כל אחד בתורו) שהם עברו לסטטוס של אורחים, דממו לרגע, מעכלים את המסר, אבל התעשתו וקיבלו את הגזירה. בנקודה זו הפכנו רשמית לדיירים היחידים בבית (למעט שונרנו) אך מצב זה לא האריך ימים, כי כשיוליסס קץ בדירות טחובות ושותפים מעיקים, הוא שב הבייתה מתוך מניעים פרגמטיים (עבורו), לטובת אוכל טוב יותר (הרבה בזכותו, יש לומר) ומיזוג אוויר/חימום נעים יותר, ומבלי לסבול כל הפרעות למלאכת הדגימה שלו, משהיו לו בעיר.

אבל למרות שובו של יוליסס, לא החזרנו את המצב לקדמותו, לפחות מבחינת חדר המשחקים שלי, והוא הפך לעובדה מוגמרת.

אז מה יש לי פה, בחדר משחקי, לגו? לא, למרות שאם לא היו לי מעצורים אולי הייתי משחק גם בלגו.

על הקיר מאחורי גבי, ניצבת שידה בה כל הספרים שלי (אלה שלא השאלתי לבלי שוב), שגם אם את חלקם לא אקרא עוד, לא אפרד מהם. לידה, מדף הדיסקים שלי (לאלפא יש את שלה בחדר העבודה שלה) שאין בו הרבה, אבל המעט שיש, מייצג נאמנה את טעמי – אוסף קצת אקלקטי של ג'אז, אופרות, קנטטות, ומוסיקה קאמרית.

באמצע ניצב בגאון ההליכון שלא הולך לשום מקום על אף שמו, ועליו כמה ערימות של ספרים שאיחרו להגיע ומצאו שהשידה כבר מלאה, והם יושבים ומחכים למדפים נוספים כדי להתנחל עליהם. משמאלי, מקרר יין ובו מבשילים בנחת בקבוקים חביבים עד שיבוא תורם – גם הם אוסף קצת לא שיטתי אבל לגמרי לא רע, שלא גדל כמעט, כי מספר היוצאים ממנו גדול כמעט כמספר הנכנסים. ובפינה, הס פן תעיר, בין ארון בגדים מלא לעייפה בבגדים שמינרבה אספה בימי חייה (רק חלק מהאוסף), לבין הקיר, תחוב לו שולחן כתיבה, עליו מחשב, ומאחריו אני.

זה החדר, זו הפינה, ומכאן המלים.