אני מתנצל על כי לא דיברתי אמת בפוסט האחרון.

בנסיוני להראות מהיכן באות המלים שלי, תיארתי את חדרי, תיאור נאמן יש לומר. אבל יש בו, בתיאור זה, משום הולכת שולל. לא משם באות המלים אלא ממקום אחר לגמרי.

שבת אחר הצהרים זה זמן האיכות שלי. אלפא הלכה לישון, יוליסס גם הוא נח, ואני מתבודד עם חברתי המקלדת. זו השעה בה הכי קל לי לכתוב, כי לא נכנסים לי לחדר שעה שמחשבותי מרוחות על המסך.

לאף אחד אין מושג שאני כותב לבלוג. אלפא יודעת שאני "משתעשע" באינטרנט, ובעבר כשהייתי מצ'טט, כלל לא הסתרתי זאת. "עם מי התכתבת היום?" הייתה שואלת אותי כשהייתה קמה משנת השבת שלה, "עם איזו סבתא מנברסקה?" ואני הייתי מהנהן ואומר משהו כמו "לא נברסקה, איידהו" (ולא מפרט שעל פי רוב, לא היו אלה סבתות בדיוק).

זה לא שאלפא תמימה, נהפוך הוא, אבל מעולם היא לא ראתה את הצ'ט כאיום, אפילו אם בצד השני נמצאות נשים, ולאו דווקא נברסקאיות. הרבה, כך היא שיערה, לא יקרה, וגם אם יקרה אין בכך אסון גדול, כל עוד היא לא יודעת. אז אם המחשב הוא עבורי כלי לצ'טט, או כלי לשוטט באינטרנט, זה לא חדשות עבורה. אבל כתיבה שלי לבלוג, לו ידעה על כך, הייתה הופכת אצלה לא רק לחדשות, אלא לסנסציה של ממש. היא יודעת שאני יכול לכתוב, לא בכך טמון העניין, היא רק לא יודעת שאני מסוגל לחשוף. כי גברים בכלל, ואני כדוגמא מייצגת, הם לדעתה, אוטיסטים. כל אחד בדרגה משלו, אבל כמעט אף אחד לא חף מכך.

לה אין בעיות, יש לה את החברות הטובות שלה, ואתן היא חולקת כמעט הכל. לא פעם היא מספרת לי דברים על החברות שלה, שהן עצמן חלקו, איתה ועם האחרות, ומשביעה אותי לא להראות שאני יודע. ואני אכן שומר סוד. אבל אם זה מה שחברות שלה מספרות לה על עצמן, אני יכול להסיק מה היא חולקת איתן על עצמה, (ובעקיפין או במישרין עלינו כזוג, וכנראה גם עלי כבן-זוג), שיתוף שמותיר מעט מאד עניינים שאותן חברות-נפש לא יודעות. מבלי שתכנס לפרטים, היא אינה מכחישה את הקשר הזה, ואת השיתוף ההדדי, בתוך קבוצת  החברות שלה, היא טוענת שהמפגש איתן הוא התראפיה הקבוצתית שלהן שמחזיקה אותן שפויות, ושטוב היה, לו גם לי היה משהו דומה. לכן, היא טוענת, היא לא צריכה צ'טים, ולא בלוגים, כי דברים שמפריעים לה בחיים בכלל, היא חולקת איתי, ואני עוזר לה בהם עד כמה שאפשר, ואילו בדברים שמפריעים לה בחיים איתי, היא משתפת את חברותיה. באלה, הן עוזרות לה.

הקשר הזה של נשים עם נשים, החברות המשתפת הזאת שרק בעלות שחלות יכולות לפתח, וממנה הן מקבלות הרבה תמיכה, היא אולי אחד הדברים שלגברים יש צורך, ממש חובה, לקנא בנשים בגללם. ואני חש לא מעט קנאה על כך.

חוסר האיזון הברור הזה, בו לי אין מוסד כזה, לי אין את ה- Ya Ya sisterhood, לי אין איפה לדבר על דברים שמעיקים עלי ושמקורם בקשר הזוגי שלי, (ולא רק לי; גם לילד שבפנים אין), הוא הוא המקור האמיתי.של הדברים שאני כותב. זו השחלה שלי ממנה יוצאות ביצי ההפתעה.

החדר שלי הוא בסך הכל הקליפה.