ביום ששי אלך לפגוש את אהובתי,

בבית הקפה הקרוב.

כבר שנים נפגשים כאן אנחנו,

בתחילה, בכל יום, לעתים פעמיים,

אבל עם השנים פחתו הפגישות,

לאחת כל שבוע, אותה לא נחמיץ.

כמעט.

משנינו תמיד, אני כאן ראשון,

השולחן כבר שמור לי,

וכשעיני אל הרחוב, בוחנות את העולם,  

אני לה ממתין.

ואז גם היא באה, בכסא מתיישבת,

מפנה את גבה אל שאון הרחוב, ופניה אלי.

ודקות לא רבות חולפות, עד שאל שולחננו מביאים,

ספלים של קפה, קצת חלב בקנקן,

וצלחת אחת עם עוגה מגבינה, ושני מזלגות.

ואת הפרוסה בין שנינו נחלוק,

כי לה די בחצי, גם לי זה מספיק.

כך היא טוענת.

ובהרבה שולחנות מסביבנו, שותים קפוצ'ינו מוקצף,

וגם תה ריחני, או שוקו מתוק,

ועוגות עם פירות מכוסים בקצפת, אוכלים שם.

רק אצלנו תמיד זה אותו הדבר -כוס קפה, ועוגה של גבינה.

כך היא אוהבת.

ואחרי ששתינו, ומפינו מחינו פרור שדבק בזווית,

אנחנו יושבים, זה בזו מתבוננים, בדממה.

אחר-כך, שעה נעביר בשיחה, אודות מה שקורה ועל מה שקרה,

עד ששנינו קמים וללכת פונים, אני לביתי והיא לשלה.

וכשאנו נפרדים בנשיקה,

בטעם קפה ועוגה של גבינה,

לי עולה מחשבה שהיה זה נחמד,

לו רק פעם אחת היה לשפתיה,

טעמה המריר של עוגה עם שקדים,

וניחוח משכר של אספרסו חזק.

כמו אז.