התחלתי לחשוב על החיים.

ככה זה כשאני נשאר בבית.

היום נשארתי בבית כי לא התחשק לי ללכת לעבודה, ויש לי פריבילגיה לעבוד מהבית. לא רק לי. לכולם אצלנו.

אלפא בחדרה, אני בשלי, וכמו כל יום אנחנו מתכתבים באימייל, רק שהיום גם נפגשים לקפה במטבח, כל שעתיים.

אז ישבתי וחשבתי על החיים בכלל, ועל שלי בפרט, מה כבר עשיתי ומה עדיין לא, מה כבר רציתי, ומה עוד רוצה, וכך הלאה. ואז הגעתי למסקנה שאני והחיים שלי, זה הפרדוקס של אכילס והצב. החיים שלי זה הצב, ואני אכילס, כמובן. אי אפשר אחרת.

(הסבר קצר על הפרדוקס – הפילוסוף היווני זנו הציג את הפרדוקס שאומר שאם אכילס קל הרגליים יתחרה בצב, ויתן לו מקדמה כלשהי, הוא לעולם לא יוכל להשיג אותו, כי בכל פעם שהוא, אכילס, יגיע לנקודה שבה היה הצב, הצב יהיה כבר בנקודה אחרת, רחוקה יותר).

וכך אני והחיים שלי.

לחיים שלי "נתתי פור". כל אחד נותן, כי בגיל צעיר לא חושבים על כלום, נותנים לחיים להתחיל ללכת. ידעתי שאני קל רגליים, ואשיג את החיים בקלילות. תוך זמן לא ארוך.

ואז התחלתי לרוץ, בהתחלה ריצה קלה כזאת, לא מחייבת. הישג קטן פה, כיבוש קטן שם, מנוחה קלה, לגימת מים, ושוב לדרך.

הדרך הייתה פתלתלה, אבל ידעתי שכשאגיע לישורת ואראה את הצב, בקלות אשיג אותו. הרי אני רץ מהר ממנו. כפליים.

אבל בשלב מסוים, כשהישורת לא נראתה, התחלתי להגביר מהירות, להספיק יותר, כדי לסגור את הפער, כדי להיות קצת מאחורי הצב, רק קצת, ואז לרוץ עד הסוף בקצב שלו.

אבל איפה הצב?

אני רץ, הצב כנראה מתנהל לו בקצב שלו, ואני מגביר מהירות ולא משיג. אבן-דרך אחר אבן-דרך אני עובר, ובכל פעם שאני מגיע לפני סיבוב, בטוח שאחריו אראה את הצב מתנהל לו לאיטו, אני מגלה שמעבר לעיקול הדרך ריקה, ורק פה ושם גללים קטנים כאלו, של צב, שאומרים לי "הייתי פה, והמשכתי".

ואני כבר מתחיל לחשוב שאולי אין לי ברירה, כי לרוץ מהר יותר אני לא יכול, ואני מתחיל להביט אחורה מדי פעם, מנסה לראות אם לא מגיעה איזו מכונית מהירה, כדי שאתפוס עליה טרמפ.

אני חייב להשיג, אפילו אם זה כרוך ברמאות קטנה.