היום יומולדת.

לא לי. לבלוג שלי. היום לפני חודש, ביום האחרון של השנה שעברה, כתבתי את הפוסט הראשון שלי, מעולם.

אמנם לא התחייבתי שיבואו עוד אחריו, אבל היו.

אפילו שלא כתבתי כדי שיגיעו קוראים, באו.

למרות שלא האמנתי שאתמיד, אני מתמיד. לפחות עד כה.

אז יומולדת שמח לבלוגי.

וגם לי.

רציתי לחגוג, אבל לא ידעתי בדיוק איך; ההיסטוריה של חגיגות ימי ההולדת שלי, לא רצופה הצלחות מסחררות. רוב השנים, צויין המאורע בצורה די צנועה - אלפא קונה לי מתנה, וביום עצמו אנחנו הולכים לאכול בחוץ, במסעדה קצת יותר מהודרת מאלו שאנו פוקדים כמעט כל שבוע, שגם הן לא בדיוק חומוס/טחינה/שיפודים.

כשקרב יום הולדתי השלושים ושמונה, (מספר משמעותי, בשיטת ספירה כלשהי), לא ראיתי שמישהו מתכוון לחגוג לי בצורה שונה מכל שנה אחרת, וגם לא רציתי לבקש חגיגה ביוזמתי, אז הנחתי לעניין. וכך, למרות שבסתר לבי קיוויתי למשהו, דבר לא קרה. למעשה, פרט לאלפא, אף אחד כלל לא זכר שיש לי יום הולדת; לא הילדים, ולא האחים שלי. גם אמא שלי, שאף פעם לא זוכרת את ימי ההולדת שלנו, לא הכזיבה, וכשאלפא לא התאפקה והזכירה לה, היא שלפה את התרוץ השחוק שלה: "אני הולכת לפי הלוח העברי", שזה הסבר שיכול היה לעבור איכשהו, לו התאריך העברי לא היה כבר שבוע מאחורינו. בכל זאת, תודות לתזכורת הזאת קנתה לי אמי, כשבועיים לאחר מכן, סט סירים למטבח, שהיו כנראה המתנה הכי אישית עליה יכלה לחשוב.

כך חגגתי את יום הולדתי השלושים ושמונה.

לקראת התחנה המשמעותית הבאה בחיי, כמה שנים (נגיד שבע) לאחר מכן, שאלה אותי אלפא כיצד הייתי רוצה לחגוג את המאורע. הפעם, למוד האכזבה הקודמת, החלטתי שלא להמר על כך שהיא תנחש את מאוויי, ואמרתי לה.

"אני רוצה..." פירטתי, "...מסיבה, עם הרבה חברים, הרבה יין והרבה אוכל, ושברגע השיא תוכנס עוגה גדולה שממנה תזנק על צווארי בחורה ערומה. זה מה שבא לי", ואלפא שמעה, וחייכה. 

יותר לא הזכרתי את הארוע, גם מאלפא לא שמעתי דבר, ורק ציפיתי לבאות. הרי גם אם לא הייתי מתכוון ממש לעוגה עם בחורה ערומה (ואני כן פינטזתי על משהו ברוח הזאת), הרי ברור היה שלמסיבה כלשהי, בפרוש ציפיתי.

כשעברו ימים, והמועד התקרב, ואני לא זיהיתי שום תכונה מיוחדת, התחלתי להבין שנשף גדול לא יתקיים, אם כי עדיין האמנתי שמשהו, בכל זאת יקרה, כי הרי אמרתי במפורש מה אני רוצה, ואיך.

אך כשהגיע היום, דבר  מזה לא קרה.

ביום ההולדת שלי, התקיים  בביתנו, ארוע משפחתי, תקני כזה, סטנדרטי, מאופק, שהתחיל ונגמר בארוחת צהרים בנוכחות אלפא, יוליסס, ומינרבה, האחים שלי ונשותיהם, ואמא שלי. לה, נגמר הפעם הדמיון, אז היא נתנה לי כסף כדי שאקנה לעצמי מתנה. סכו"ם, או מגבות מטבח, על פי בחירתי.

וזהו.

משום עוגה לא הגיחה בחורה ערומה, אפילו לא לבושה, וגם עוגה לא הייתה, וגם מסיבה לא. במקומם היו מרק, צלי עם תוספות, וקומפוט. זה מה שהיה.

בסיום אותו יום הודיתי לאלפא, ויותר לא הזכרתי את העניין. מאוכזב שתקתי, ממתין לרגע המתאים.

והוא הגיע, כשהגיע המועד לחגוג לאלפא.

זה היה רגע הנקמה.

את היומולדת שלה לקחתי על עצמי לארגן. הודעתי לאלפא שאני מכין לכבודה מסיבת חצי-הפתעה, כשאת מועד המסיבה ורשימת המוזמנים קבענו ביחד, אך את הפרטים שמרתי בסוד. דבר לא גיליתי לה. כהפתעה ראשונה, ערב לפני המסיבה, הבאתי ממרחקים את חברת הנעורים שלה. למחרת, בבוקר יום המסיבה, גירשתי את שתיהן מהבית כדי שלא תראינה מה עומד לקרות, ורק אז הגיע השף ששכרתי, על ציודו, ובזמן שהוא בישל, הכינו המלצרים שאיתו, את כל השאר. ורק לפנות ערב, כשהגיעה אלפא, קצת לפני המוזמנים, רק אז ראתה את מה שעומד לקרות.

ארוחת הערב הייתה מדהימה, היין והשמפניה גרמו לאווירה נהדרת, אלפא הסתובבה בין האורחים, מלאת התרגשות, שיכורה ולא מיין, וקצת שיכורה מיין, ומאושרת.

מאוחר בלילה, כשכל האורחים כבר הלכו, ונשארנו רק שנינו, הודתה אלפא שהתוצאה עלתה על כל ציפיותיה. ליותר מכך לא יכלה לקוות, אמרה.

ואני לא אמרתי דבר.

ורק שנה או שנתיים לאחר מכן, כששקע האבק מחגיגת היומולדת שלה, סיפרתי לאלפא שבעצם, בזמני, גם אני רציתי מסיבה גדולה, וכשהיא אמרה שחבל שלא ידעה על כך, הזכרתי לה את מה שאמרתי אז, כששאלה אותי מה אני רוצה. מילה במילה ציטטתי באוזניה איך אמרתי שאני רוצה מסיבה, עם הרבה חברים, הרבה יין והרבה אוכל, ושברגע השיא תוכנס עוגה גדולה, ממנה תזנק על צווארי בחורה ערומה.

ואלפא נדהמה.

"אבל לא חשבתי שאתה באמת מתכוון לכך", אמרה, "הייתי בטוחה שאתה סתם מתבדח, כל כך אני רגילה לציניות שלך".

ואני יודע שמה שגרם לה לחשוב כך, זה לא העובדה שרציתי עוגה עם בחורה ערומה מזנקת מתוכה, היא מכירה כבר את הטעם הוולגרי שלי, זה בגלל שרציתי בכלל מסיבה.

ובעוד שלוש שנים יש לי שוב יומולדת "עגול" כזה, ואני ממתין לראות אם סוף-סוף היא תיקח אותי ברצינות.