זה שלושה שבועות שלא ראיתי את אמא שלי, ואני ממש לא מרגיש מחסור.

עד לפני חצי שנה, אלפא הייתה המצפון שלי: "אולי תטלפן לאמא שלך"/ "למה אתה לא מטלפן לאמא שלך"/ "טלפנת לאמא שלך?".

בשלב מסוים אמרה לי אלפא שהגיעה למסקנה שאם אני לא מטלפן, כנראה שאלו נטיות הלב שלי והיא לא חושבת שזה נכון מצידה לחלוק עליהן. לפיכך, אמרה, היא מפסיקה להטריד אותי בנושא. בירכתי אותה על ההחלטה.

אני, לעצמי החלטתי, שאם ארגיש צורך, אתקשר. לא הרגשתי, לא התקשרתי.

אז לא התקשרתי.

פאריס, אחי האמצעי (כשהייתי קטן נהגתי להציג אותו כאחי הבינוני, אבל הוא ממש לא בינוני), נמצא אתה בקשר מתמיד, ומדווח לי מה שקורה. היא בסדר, חיה עם הפוץ שאתו התחתנה לפני שנות דור, וזהו.

לי, הדיווח הזה מספיק, לפאריס לא מספיק.

אז לא מספיק.

הוא פוגש אותה כל שבוע בערך. פעם התקשר אלי ואמר לי שיהיה יפה אם גם אני אפגוש אותה יותר. אמרתי לו שאני פועל על פי תחושה - כמעט פעם ראשונה בחיים שלי שאני פועל על פי הרגש הפנימי שלי ולא על פי השכל; על פי מה שאני אגיד לעצמי ולא מה שיגידו השכנים, החברים, המשפחה.

היא, אמרתי לו, לא מתקשרת איתי יותר משאני מתקשר אתה.

לא הסכים אתי שזה נימוק.

אז לא הסכים.

בחנוכה נפגשנו אצל אודיסאוס. אנחנו שלושה אחים, את זה כבר סיפרתי, ואודיסאוס הוא הצעיר.

אלפא ואני הגענו ראשונים ואחרינו הגיע פאריס, שגם הביא את אמא שלנו. בלי הפוץ. אותו אנחנו באמת לא צריכים.

זה היה מפגש עם אמא שלי אחרי איזה חודשיים שלא התראינו.

-נשיקה.

-שלום אמא.

-שלום.

-מה נשמע אמא?

-טוב, מה נשמע?

-בסדר, אמא.

..............

-להתראות, אמא.

-להתראות.

נשיקה.

הלכה.

נטו הייתה פחות משעה וגם בזמן הקצר הזה לא היה על מה לדבר.

אז לא היה.

בקרוב פורים.