דפני

דפני שוב הרגישה רע. לשם שינוי לא חיכתה עד אמצע הלילה אלא הזעיקה אותנו בבוקר.

גם היום פינו אותה לבי"ח, אבל הפעם, כך נראה, היא תשאר שם. כל כמה שצריך.

זה לא שהיא החליטה סופסוף שעדיף לתת לרופאים לפתור את הבעיות רפואיות שלה. לא כל כך מהר.

עקשנית כפרד היא. כמה שהיא חכמה, כך עקשנית. אף אחד לא ילמד אותה, אף אחד לא יחליט בשבילה.

אבל הפעם אלפא לא וויתרה. פעם ראשונה שהיא קבעה עבור אמא שלה.

הגיע זמן.

אווה

אווה לא כתבה עדיין.

שיר על רכבות שלחתי לה, והיא דוממת.

לו היינו קרובים והייתה בינינו פרשית אהבים מלאה, לא אפלטונית כזאת, הייתי מזמן מתייבש.

או מתפוצץ.

מזל שיש לי אשה.

לוליטה

תשע-עשרה נשים מופיעות ברשימת הבלוגים האהובים עלי. תשע-עשרה נשים חמודות (ועוד שלושה גברים לכפרה, נחמדים לא פחות). כולן בשנות העשרים או תחילת השלושים, ואחת (דרלינג), צעירה עוד יותר. אבל ממילא זה לא הגיל הכרונולוגי שמשנה, אלא הראש, ובזה כולן בנות אותו גיל. צעירות, ללא כל הבדל.

אני קצת פחות מהן, צעיר זאת אומרת, וכמו שעניתי לאחת מהן, אני בן שנתיים יותר. מקסימום שנתיים וחצי. אך למרות הבדל הגילים, אני לא מרגיש רע בחברה זו, אלא להפך. כמו בבית.

לפני כמה ימים, מצאתי בלוג של מישהי צעירה. באמת צעירה. קצת מבוגרת מלוליטה.

בדרך כלל כשאני נקלע לבלוג של מישהו/י צעיר/ה מעשרים, אני נס מיד. בורח בגלל הורוד, בגלל ה"כנסו" ובגלל ה"בצפר".

הפעם נשארתי. נשארתי וקראתי. קראתי ואהבתי.

משהו בכתיבה שלה גרם לי להתאהב בה, על אף הנושאים הקצת רחוקים ממני. ואיך שזה קרה, התחלתי להרגיש כמו הומברט.

וזה הפחיד אותי.

אם יש משהו שאני משתדל להמנע ממנו זה להפוך לאשמאי.

הפוץ של אמא שלי הוא אבטיפוס של אשמאי זקן, והיה כזה כבר כשהיה צעיר. בטוח. לפני שנים, כשעדיין דיברנו אתו (לא בדיוק דיברנו, הוא הרצה, אנחנו שתקנו) נהג לספר לנו בגאווה, על העלילות הרומנטיות שלו בעברו, ואני בטוח שכשהיה בחור צעיר, אפילו עם יד ימין שלו לא היו לו דייטים. מאז לא קרה לו שום דבר טוב, וזה כבר כמה שנים, שכל מה שנותר לו, לרווחתה של אמא שלי, הם הסיפורים הפתטיים שלו, שגם אותם היא מתעבת. לי, משמשים סיפוריו כתמרור אזהרה, גדול, אדום, מהבהב, שאומר: "כך נראה אשמאי. הזהר שלא יקרה לך".

אז כשנפלתי על הבלוג של בת השש-עשרה הזאת, וקראתי פוסטים שלה עד תומם (לא את כולם, אני מודה, רק כמה), הייתה לי הרגשה כאילו אני מציצן זקן, כזה שמשקיף עם טלסקופ לחדרים של בחורות צעירות.

אבל מפני שאני נהנה לקרוא את מה שהיא כותבת, ומפני שאני לא מציצן, ולא אהיה, אז כדי שגם לא ארגיש כזה, אני נכנס לבלוג שלה, על בהונות רגלי, קורא בדממה, ועוזב.

אתמול, כבר לא יכולתי להתאפק, והשארתי לה כמה מלים, כתבתי לה שאני מת עליה, וברחתי.

יותר מזה אני לא מעיז. אני לא מתעסק עם בנות שש-עשרה.

קצת צעירות מדי.