הבוקר, כשיצאתי מהבית אחרי שנתתי לאלפא נשיקת פרידה (חובה), מילאתי מים במיכל המתזים של המכונית שלי. בעוד אני מתעסק במכונית, הציצה אלפא מחלון חדר האמבטיה.

חלון חדר האמבטיה אצלנו מתחיל בגובה מטר מהקרקע, מסתיים בגובה שני מטר, והוא לרוחב כל חדר האמבטיה כלומר כשני מטר. הוא לא פונה לרחוב אלא לחלק האחורי של הבית, ושם אין עוברי אורח, כך שניתן בכבוד לשבת באמבטיה ולצפות אל הנוף – עצים, שיחים, וחתולים, דרך חלון הזכוכית (בחורף) ובחלון פתוח בקיץ.

חלון חלום.

אז היום חורף, והחלון היה סגור, אבל פתאום הוא נפתח, והציצה ממנו אלפא, כדי לראות למה אני מסתובב סביב האוטו, שמא משהו לא בסדר. ומאחר והיא הייתה בשלבי התכוננות למקלחת, היא לא הייתה ממש לבושה. בעצם לגמרי לא.

ולו הייתה לי מצלמה באותו רגע, הייתי מצלם אותה. כי

היא עדיין צעירה

גם אם איננה בת עשרים עוד,

גם שלושים ושתיים לא היא,

קצת יותר.

היא כבר לא רזה כטוויגי,

היא גם לא קלאודיה שיפר,

היא קצת רובנסית, אולי

טיפה יותר.

אך עוטה היא חמוקיים,

הם אותם החמוקיים

כמו של פעם בדיוק, רק

קצת יותר.

בחלון מולי ניצבה שם,

חשופת חזה עמדה, גם

החיוך היה כמו פעם,

קצת יותר.