חזרנו מיומיים של מצפה/יערות/ספא הימים/הכרמל/ים המלח. יומיים של שלווה, אוכל טוב, הליכה ברגל, וקצת טיפולים. אני עברתי, בין השאר, משהו שנקרא הנעת מפרקים פסיבית. מראש בחרתי את זה על סמך הפסיביות, ולא טעיתי. כמו שאלפא אומרת, טיפול בו אני שוכב פסיבי, ומישהו אחר מניע לי את האיברים, הוא בדיוק בשבילי.

יש בזה משהו.

כי הנעת הגוף שלא למטרות רווח, לא ממש מעניינת אותי.

הנאת הגוף דווקא כן.

וספורט שייך לקטגוריה הראשונה מבין השתיים.

מה שאומר שאני לא מעוניין בספורט.

לא סתם לא מעוניין, מעוניין לא.

וכצעד משלים אני גם לא ממש סובל מורים להתעמלות.

לשמחתי גם הם לא אוהבים אותי.

בעצם שונאים, תמיד שנאו.

אם המורה שלי לתנ"ך, למשל, לא ממש אהב אותי, המורה להתעמלות ממש שנא אותי.

מורים להתעמלות שונאים ילדים נמוכים, כי הם לא מתאימים לנבחרת הכדורסל.

ועוד יותר הם שונאים ילדים גבוהים שלא רוצים להיות בנבחרת הכדורסל.

שלא אוהבים בכלל כדורסל.

ואני די גבוה.

הייתי הכי גבוה בכיתה.

אולי בכל השכבה.

אז בגלל שהייתי גבוה הייתי חייב לאהוב כדורסל?

איזה מין הגיון זה?

ולו היו לי אצבעות ארוכות זה אומר שהייתי חייב לאהוב לנגן בפסנתר?

ובאמת יש לי אצבעות ארוכות.

ואכן ניגנתי בפסנתר.

ואהבתי את זה.

אבל רק שנה אחת ניגנתי.

והפסקתי.

למה הפסקתי אם אהבתי?

ככה.

והמורה לפסנתר שנאה אותי בגלל שהפסקתי?

לא.

וכיום אני מצטער שאני לא מנגן בפסנתר?

כן, כי אני אוהב מוסיקה.

וכיום אני שמח שאני לא משחק כדורסל?

לא, כי אני לא אוהב ספורט.

שום ספורט.

שום פעילות גופנית.

חוץ מאחת.