את נוריקו הכרתי לפני כשש שנים. היא הצטרפה אז לצוות אנשי המכירות של המפיץ שלנו ביפן, במקום מישהי שעזבה או כחלק מהגדלת הצוות, אינני זוכר בדיוק, והחלה להיות אתנו בקשר יומיומי בפקסים, דואר אלקטרוני, והרבה שיחות טלפוניות.

חודש או חודשים לאחר שהצטרפה, ביקרתי ביפן באחד מהביקורים השגרתיים שלי שם, ואז פגשתי אותה לראשונה, פנים אל פנים.

ביום הראשון לביקורי אז, פגשתי את כל האנשים אותם כבר הכרתי היטב, ואז גם הוצגה נוריקו בפני באופן רשמי – מיז קאנאגאוואה, וכנהוג ביפן החלפנו כרטיסי ביקור. היא הייתה אז בוגרת טריה של אוניברסיטה כלשהי, בתחום של כלכלה או מסחר, וככזאת שלטה באנגלית בצורה טובה יחסית, והייתה בעלת אופקים רחבים למדי, משולבים בשמרנות יפנית מסוימת.

מבחינה חיצונית נראתה נחמד מאד, בחורה נאה, למעט שיניה. מעניין כיצד ביפן, מהמדינות המפותחות בעולם, לכל כך הרבה נשים שראיתי, יש שיניים עקומות, כאילו אורתודנטיה היא נחלת המערב בלבד. מילא הגברים, אבל איך לנשים צעירות זה לא מפריע, נשגב מבינתי.

במשך השבוע של שהותי זאת ביפן, ביליתי את רוב הימים במשרדי החברה, ובהם הוזמנתי לארוחות ערב בנוכחות כל אנשי הצוות שעבדו אתי. זה הנוהג היפני.

בארוחות ערב כאלו, לאחר סיום יום העבודה, האוירה הרבה פחות פורמלית, הבירה נמזגת ללא הפסק, השיחות אישיות יותר. ביחוד שאלו אותי על עצמי, על משפחתי, ועל ישראל באופן כללי.

אחד הדברים המאפיינים יפנים הוא סקרנותם לגבי הדרך בה תופשים זרים את יפן, ואת התרבות היפנית. יפנים רבים מתקשים להבין מה מוצאים זרים בתרבות היפנית, כיצד מסוגלים זרים לאהוב אוכל יפני, ואיך מסתדרים זרים ביפן ללא ידיעת השפה. נדמה לי שהדבר נובע, מהשלכה של פחדם שלהם מכל דבר זר, חששם לנסות משהו אחר, וקמצוץ של רגשי נחיתות.

במובן זה, לא הייתה נוריקו יוצאת דופן. היא הייתה מאד סקרנית לשמוע איך אני מסתדר בטוקיו, ללמוד שאני אוהב אוכל יפני מכל סוג ולא נרתע מלנסות דבר, והביעה התפעלות כששמעה על האתרים בהם ביקרתי בסוף השבוע, לבדי, ללא מדריך.

במהלך הימים, כשקצת הכרנו, באחת מארוחות הערב, העזתי לשאול אותה אם יש לה חבר והיא השיבה לי תשובה, ספק אירונית ספק רצינית :"אני מחכה לאביר על סוס לבן".

כשלוש שנים לאחר מכן, אחרי עוד ביקורים רבים ביפן, כשכבר הכרתי את נוריקו די טוב, קיבלתי ממנה מייל, בו ספרה לי שהיא מקודמת לתפקיד אחר, במסגרתו היא תוסיף לשרת חברות ישראליות אבל לא את החברה שלנו. איחלתי לה הצלחה, וגם כתבתי, שאם יצא לה להגיע לישראל במסגרת תפקידה, אשמח אם תודיע לי מראש כדי שאוכל לפגוש אותה במשרד שלנו, ואכיר לה סופסוף את האנשים עמם הייתה בקשר.

ואכן, אחרי כמה חודשים, הודיעה לי נוריקו שהיא מגיעה לישראל למספר ימים, וכמובן תשמח שנפגש.

ביום השני לשהותה בארץ, אחרי שגמרה את פגישות העבודה שלה, הגיעה למשרד שלנו, שם הצגתי אותה בפני אנשים שהכירה, ואחר כך הזמנתי אותה לצאת עמי לארוחת ערב. תכננתי ללכת אתה למסעדה צרפתית, או איטלקית כי יפנים די אוהבים אוכל אירופאי. "אני דווקא אשמח לאכול אוכל ישראלי", אמרה לי, "אני רוצה לנסות, אם לך זה לא אכפת", הוסיפה בגילוי לב לא אופייני ליפנים. הסברתי לה שמסעדות לאוכל ישראלי-מזרחי, הן לא בדיוק ברמת הנקיון והסדר היפניים, אבל היא לא נרתעה ואמרה שהיא רוצה לנסות משהו טיפוסי ישראלי, יהיה אשר יהיה.

כמובן שהסכמתי, ולקחתי אותה לאחת המסעדות המגישות מבחר סלטים ושיפודים, והזמנתי מהכל. שולחן מלא.

ברגע הראשון, נראה לי שהיא קצת מופתעת, מהרעש מההמולה, מהצורה בא מגישים את האוכל, מהאוכל עצמו, אבל לזכותה יאמר שהסתגלה מהר, וניסתה מכל דבר.

במהלך הערב, סיפרה לי את חוויות היום הקודם, כשהגיעה למלון בתל אביב, והחליטה לאכול ארוחת ערב. כשנכנסה למסעדה סמוכה למלון, ברחוב הירקון, כך ספרה לי, היא ממש פחדה (במילתה שלה). לא ידעה כיצד להזמין, מה להזמין, מה מקובל לעשות בארץ ומה לא מקובל, איך היא תסתדר עם האוכל הלא מוכר, עם מלצרים ששפת אם שלהם היא עברית, עם סביבה כל כך שונה. וזו בכלל לא הייתה הפעם הראשונה שלה מחוץ ליפן, היא כבר הספיקה להיות בכמה ארצות במזרח, בארה"ב ובאנגליה, אך בשום ארץ, כך הסבירה לי, לא חששה להיות זרה, כמו בישראל.

אולי זה נשמע מעט מוזר, אבל מי שפגש יפנים דווקא יבין זאת היטב.

אני הבנתי.

מכל מקום, בילינו ערב מאד נחמד, ואחרי יומיים היא שבה ליפן, וכמובן שלחה לי מייל תודה מנומס, שבתגובה לו ביקשתי, שתשמור על קשר. והיא אכן שמרה.

לא יותר מחודשיים לאחר מכן, קיבלתי ממנה מייל, בו סיפרה לי שהחליטה לשנות כיוון בחיים. היא עוזבת את החברה בה היא עובדת, ומתחילה קורס הכשרה למורים ליפנית בארצות זרות, שבסופו היא מתכוונת לנסוע לתאילנד וללמד שם יפנית.

"אתה", הסבירה לי, "היא הסיבה לשנוי הזה". "אתה מבין..", הוסיפה, "..כשפגשתי אותך ביפן, ושמעתי ממך עד כמה אתה אוהב להסתובב לבדך בטוקיו, לחפש מקומות לטייל בהם, לנסות כל סוג של אוכל, קינאתי בך. מצא חן בעיני האומץ שיש לך בניגוד לי. וכשהלכתי, ביום שהגעתי לתל אביב, לאכול לבדי במסעדה, בארץ לא מוכרת, וחשתי פחד, מהזרות, מהשפה הלא מוכרת שאני לא יכולה לקרוא, מהאוכל שאיני מכירה לגמרי, אז הרגשתי פתאום איך זרים מרגישים בטוקיו. וזה גרם לי לרצות עוד יותר, לאמץ את הגישה שלך. אז החלטתי ללמד יפנית, בארץ זרה, ולהכיר לזרים את תרבות יפן, כדי שלא יחושו פחד כשיגיעו לארצי".

האמת, אני לא זוכר מתי מישהו התוודה בפני שאני הגורם לשנוי בחייו. ועוד מישהו כה רחוק ממני, אז

איחלתי לה הצלחה וכרגיל ביקשתי שתשמור על קשר.

כחודשיים עברו ולא שמעתי דבר, ותיארתי לעצמי שנוריקו עומדת לגמור את הקורס שאחריו תסע לתאילנד, ובוודאי כבר אשמע ממנה משם, אבל המייל שקיבלתי ממנה היה מפתיע. יותר מהקודם לו.

שלום אכילס (עם נוריקו כבר עברתי לבסיס של שמות פרטיים, אפילו בלי ה-"סאן" הידוע),

איך שהחיים מוזרים.

בסופו של דבר אני לא גומרת את הקורס, ולא אסע לתאילנד. פגשתי בחור נחמד ואנחנו מתחתנים בעוד שלושה חודשים. הוא קצין בצבא היפני, עובד בפרויקט פיתוח עבור הצבא, ואחרי שנתחתן נעבור לגור קרוב להוריו.

בעתיד אגמור את הקורס ואלמד יפנית לזרים , אבל ביפן.

לתאילנד אולי אסע בעתיד, סתם לטיול.

אמשיך לכתוב לך ולספר לך.

נוריקו.

וחוץ מזה, בעוד חמישה חודשים בערך, תיוולד לי ילדה. אני מאד מתרגשת.

זמן קצר אחרי החתונה שלה, שלחה לי נוריקו מייל, אליו צירפה את תמונת החתונה שלה, היא בשמלה לבנה, החתן במדי צבא עטורים בשרוכי זהב, כובע קצינים מפואר לראשו, וחרב למותניו. תמונה מהסרטים.

וחודשיים לאחר מכן, קיבלתי ממנה תמונה של התינוקת שנולדה.

חמודה התינוקת.

חמודה לגמרי.