הבוקר, ברבע לשש, התעוררתי לקול יבבות.

קול ברבע לשש בבוקר, זה בדרך כלל יבבות של תינוק רעב, תינוק רטוב, תינוק משועמם, או כל קומבינציה לינארית ביניהם.

אני יודע זאת, למרות שאת היבבות של הילדים שלי, מעולם לא שמעתי.

באמת שזו לא אשמתי. תחום השמיעה של גברים לא קולט את התדר הזה. זו עובדה פיסיולוגית שנחקרה עד תום.

לכאורה, לא הייתי אמור להתעורר מהיבבות. קודם כל, משום שאין אצלנו בבית שום תינוק, לפחות על פי מה שידוע לי. וגם לו היה, הרי אני, לא הייתי מסוגל לשמוע אותו. הגיון פשוט.

אבל בשעות כאלה, ההגיון שלי לא ממש מתפקד.

סובבתי את הראש כדי לראות אם אלפא מגיבה, וכשראיתי שהיא ישנה שנת ישרים, הבנתי סופית שזה לא יכול להיות תינוק, ומכאן שזה חייב להיות טלפון סלולרי. אצל נשים, כך נמצא, הליקוי השמיעתי הוא בתחום של צלצול טלפונים בכלל, וסלולרי בפרט, מה גם שהן בוחרות את הצלצול הכי רחוק מספקטרום השמיעה שלהן.

לפחות אלפא.

לא הייתה ברירה איפוא, וקמתי לראות מי מת בשעה כזאת. אבא שלי כבר מזמן איבד את האופציה, אמא שלי לא יודעת את המספר של הסלולרי שלי, אז לא ממש חששתי מבשורות רעות, ולכן לא רצתי.

כדי לא להעיר את החתול.

במכשירי טלפון יש חיישן כזה, שכשהוא מזהה שמתקרבים למכשיר, הוא מיד מפסיק את הצלצול.

ואכן, כשהגעתי למכשיר, הוא השתתק.

שלוש שניות לאחר מכן, פלט המכשיר עוד אנחה קלה שמבשרת על הודעה שהגיעה, אך עד שהספקתי לקרוא את מה שכתוב בה, כבה האור בצג.

זה גם חיישן. בטוח.

הדלקתי אור, הרכבתי משקפיים, ורק אז יכולתי לקרוא את ההודעה. למישהי מהונג קונג, שאני עובד מולה, בער משהו בתחת, עד שהתעלמה מהפרש השעות בינינו, כי אצלה זה כבר צהרים.

לא החזרתי לה טלפון. שתלך לאכול איזה אגרול בינתיים, הבת-אלף הזאת.

רבע לשש בבוקר, זו שעה של לא לבלוע ולא להקיא. לקום היה לי קצת קשה, אבל להרדם קשה שבעתיים, במיוחד אחרי שהצלצולים האלו, העירו את כל הציפורים בחוץ.

הציפור של חיי המשיכה לחלום.

לא הייתה ברירה, אז יצאתי החוצה והבאתי את העיתון, כדי להתעצבן עוד יותר.

בדרך שמתי בכלי של החתול, שתי כפיות מהאוכל הרטוב שלו, שנראה כמו משהו שחתול הקיא. הוא אכל את זה בלי להתלונן, וזה העלה לי רעיון טוב למיחזור.

וגם הכנתי תה. לי, ולמשוש חיי, ואחר כך זחלתי חזרה למיטה, כדי לקרוא את החדשות.

בשכיבה.

הרבה יותר בטוח.

האדים שעלו מכוס התה של אלפא, שנצבה על השידה, ממש ליד חוטמה, גרמו לה להזדקף במיטה, לרוקן את הכוס בלגימה ארוכה וליפול שוב אל מתחת לשמיכה.

כל זה מתוך שינה, בעינים עצומות, ומבלי לצייץ.

אני בינתיים שתיתי את התה החם, וקראתי את העיתון הקר.

מוסף הספרים שמצורף לעיתון, הראה לי שהיום יום רביעי (כמו בטיול מאורגן – "היום יום שלישי, סימן שאנחנו בצרפת").

יום רביעי. זהו. מהיום זו גלישה מהירה עד למוצאי שבת. הרבה יותר מהירה מהימים שעברו מתחילת השבוע. איך זה שהחצי השני של השבוע, קצר יותר מהראשון?

מזמן שמתי לב שהחצי השני, תמיד קטן מהראשון.

כשאני נוסע לטייל, היום הראשון ארוך כמו נצח, השני קצת פחות, ובערך באמצע, הזמן מתחיל לטוס.

עד שאני זז כה וכה, נגמר הטיול.

כשאני נוסע נסיעה ארוכה, תמיד הדרך הלוך, ארוכה יותר מהדרך חזרה (וזה שכתב ש"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה" לא יודע מה הוא שח).

גם בעבודה זה כך. גם בימי חופש.

ואם חושבים על זה, זה לא קשור רק לזמן. גם החצי השני של פרוסת עוגה, תמיד קטן מהראשון.

בעצם גם בחיים זה כך; החצי השני קצר הרבה יותר מהראשון. רק שבחיים, לא ניתן למדוד את זה, אלא כשהם מסתיימים.

ואז אין עוד מי שימדוד.

אז איך אני יודע?

אני לא יודע. אני רק מניח שזה כך, על סמך המהירות בה החיים רצים, על סמך הקצב בו מונה הימים מגביר מהירות כמו המונה של טייפ, ב'פאסט פורוורד', לקראת סוף הקלטת.

גם כאן, בסוף, הוא נעצר.

בקליק מתכתי. פתאומי.

על מספר כלשהו.

בסוף הקלטת.

למה אי אפשר להריץ אחורה?