אתמול היה היום הכי חם השנה עד כה.

שבוע לפני פורים לא אמור להיות כל כך חם. זה עדיין פברואר, לעזאזל; אמצע החורף.

אבל אנחנו לא נכנעים לתהפוכות מזג האוויר ולא ניתן לחזאים לשבש לנו את השעון הטבעי.

סגרנו את התריסים, והדלקנו מזגן. היה קר בבית, קר וקודר.

חורף אמיתי.

ומה הכי מתאים לחורף? חמין.

לפחות פעם אחת בחורף חייבים לאכול חמין.

אז אלפא הכינה.

יוליסס התלונן. הוא טוען שחמין זה אוכל פשוט של איכרים עניים.

יכול להיות. אבל מה זורם בעורקינו אם לא דם של איכרים עניים מערבות רוסיה התיכונה, מעורבב עם קצת דם של קוזקים מיערות קזחסטן?

אני דווקא אוהב חמין.

כי חמין זה אירוע חברתי. מאד חברתי.

משום כך הזמינה אלפא אורחים.

אורחת אחת בעצם, לידיה.

לידיה היא חברה שלנו משנים. היא התאלמנה לפני זמן רב, בנסיבות טרגיות (כאילו שאפשר להתאלמן בנסיבות קומיות), גידלה שתי צאצאות וגרה לא רחוק מאתנו.

מתוקף כך, ומחמת העובדה שאנחנו אוהבים אותה, היא ממש בת-בית אצלנו. כמעט אחות.

זה כך כבר הרבה שנים, למעט תקופה לא ארוכה, בה היה משהו שקצת העיב על הקשר.

זה קרה כשהחלטתי, בפעם הראשונה, לטייל באחת מהארצות שאלפא הכריזה עליהן כעל טאבו.

לא כל כך התחשק לי לנסוע לבדי, כי אחרי הרבה נסיעות עבודה, אני מכיר את הטעם של לחזור אחרי יום ארוך לחדר במלון, כשאין עם מי לדבר. ועוד בטיול.

 לא מצאתי עם מי לנסוע.

מטיולים מאורגנים יש לי שחרור מהרופא, החבר הטוב שלי, לא היה יכול לנסוע ובכלל שונא חו"ל, האחים שלי עסוקים וממילא מעדיפים סקי, ויוליסס ומינרווה לומדים.

לפיכך, התלבטתי קשות אם, בכלל, לנסוע.

ואז, ערב אחד, אמרה לי אלפא: "אם כבר החלטת לנסוע ואין לך עם מי, אולי תשאל את לידיה אם היא רוצה להתלוות אליך?", וזה קצת הפתיע אותי. בכל זאת לנסוע עם אשה, אפילו שהיא כמעט אחות, זה משהו, איך לומר זאת, שונה. בעיקר בגלל שהיא רק כמעט אחות, ולא אחות.

"לידיה?" שאלתי אותה, "כן", אמרה, "אם אתה חושב שהיא יכולה להיות חברה נחמדה לטיול, סע איתה. לי לא אכפת"

"את בטוחה?" שאלתי פעם נוספת,

"כן, השיבה אלפא, "מה כבר יכול להיות".

הופתעתי קצת, אבל התחלתי לגלגל את הרעיון בראשי.

זמן קצר לאחר מכך, נסעה אלפא לכמה ימים.

לפני שנסעה, וידאתי איתה שוב, שהיא התכוונה ברצינות, והיא אישרה לי שאין לה שום בעיה עם ההצעה שהעלתה. אין לה.

כשאלפא נסעה, הזמנתי את לידיה ללכת אתי לקולנוע ובהפסקה שאלתי אותה אם מעניין אותה לנסוע אתי. גם היא הייתה קצת מופתעת מהרעיון, ביקשה זמן למחשבה ואמרה שתתיעץ עם אלפא, עם הצאצאות שלה, ועם עצמה.

כמה ימים אחרי שאלפא חזרה, התקשרה אלי לידיה, ואמרה לי שמבחינתה זה בסדר.

נדברנו שנתחיל לבדוק את העניין.

ערב אחד, אחרי זמן לא ארוך, אמרה לי אלפא, שחשבה על העניין שוב, וכעת היא לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב.

"אני מכירה את לידיה" אמרה לי, "אתה עלול להסתבך", הסבירה.

אני עלול להסתבך. לא אנחנו.

הבנתי.

אם כך, אמרתי, אסע לבדי.

עם לידיה לא דיברתי מיד. היה לי ממש לא נעים, אז דחיתי את העניין. בינתיים עבר זמן, עד אשר היה ברור שהעניין לא על הפרק עוד, ובזה הסתיים הסיפור הזה.

לטיול נסעתי, לבדי, ואחרי תקופת אי-נעימות קלה עם לידיה, נשכח העניין. נמוג.

אז אתמול אחרי זמן רב שלא ראיתי אותה, באה אלינו לידיה, לאכול חמין.

היה יום חורף, סגרירי, קר.

שתינו הרבה יין, היה צחוקים ובדיחות.

והיה גם חמין.

בעצם, אני לא כל כך אוהב חמין.

כי חמין זה אוכל לא-חברתי. לגמרי לא-חברתי.

אחרי שאוכלים אותו.