שלומית כתבה פוסט והזכירה אותי, כשהביאה בו אותי כדוגמא איך אפשר, כך היא מתרשמת, לאהוב בן/בת זוג ובאותה עת לאהוב אחרים/אחרות מבלי שזה יפגע בחיי הזוגיות (איכס, איזה מילה מאוסה) העיקרית.

התחלתי לכתוב פוסט תגובה, וכבר מילאתי שני עמודים, בתאור מסודר ומובנה של התפתחות האהבה בחיי נישואין, ואיך החיים הופכים קצת משומשים, קצת בלויים, מאד נוחים, כמו טרנינג ישן, כמו נעל-בית שלא רוצים לזרוק כי היא כל כך רכה וגמישה, אפילו אם קצת מריחה.

ופתאום, אחרי שכמעט הגעתי לנושא העיקרי - קשרים מחוץ לנעלי הבית, עצרתי, וקראתי מההתחלה, ולפתע נראה לי, כל מה שכתבתי, יותר מדי ארוך ומסודר, יותר מדי מובנה, מדעי וברור.

וזה לא זה.

קוס אמק (אני עדיין לא רגיל לומר ססאמק), חשבתי לעצמי, מה כל זיוני השכל האלה, שהולכים סחור-סחור ולא נוגעים בעניין עצמו?

הרי את הכל ניתן לומר בכמה משפטים פשוטים, מבלי לברבר.

אם אנחנו נשואים באושר, מליון שנים ויותר, ואוהבים אחד את השני, והגענו סופסוף למצב בו נסיעה שלי או של אלפא לחו"ל, לבדנו, אינה עילה לחשדות, ושיטוט או צ'טים שלה או שלי באינטרנט, הם לא נושא לחקירות, מה רע?

אם אני לא חושד בכל מפגש שלה, ולא תוהה אם היה זה עם חברות או 'חלילה' עם גבר, כי אני יודע שבכל מקרה היא איתי, תמיד, או רוב הזמן, ואם היא לא חוקרת אותי על כל טלפון או אימייל כי היא בטוחה שהיא אצלי תמיד מספר אחד, אז מה?

ואם אלפא לא מעסיקה את עצמה בשאלה אם אי פעם היה לי משהו מחוץ למסגרת, וגם אני לא מטריד את עצמי לגביה, לא מפני שהיא או אני נאיביים ללא תקנה, אלא משום שמעולם לא חיפשנו עדויות, אחד אצל השני, אף פעם לא חקרנו ולא העלינו שאלות, אז חסר לנו משהו בחיים?

וגם כשאהיה בן שמונים ושמונה, לא אשאל את אלפא, אם אי פעם, בכל חיינו המשותפים, שכבה עם מישהו זולתי. כי זה לא ענייני. וגם היא לא תשאל אותי, לעולם. אני יודע. כי את הפינה הזאת שלי היא לא רוצה להכיר.

ובסופו של דבר הרי שנינו יודעים שליבה תמיד איתי, ושלי איתה.

וכל השאר רכילות.

גמרתי.