כשאני נוסע לחו"ל, אין לי אף פעם בעיות עם אוכל, כי אני אוכל הכל.

כמעט הכל. אני מצהיר בזאת ששום חיה מחיות הבית לא אסכים לטעום, לעולם. עניין עקרוני. (ואל תתחילו להרצות לי שפרה זו גם חיית בית. לא. פרה זו חיית רפת. וחוץ מזה לפרות התרגלתי והן התרגלו אלי. עניין של שנים). ג'וקים גם לא אוכל. עניין אסתטי. הצבע לא מתאים לעינים שלי. לעומת זאת, כל מה שיש במים, מלוחים או מתוקים, אני אוכל, חי או מת (חי או מת זה ה"כל מה", לא אני).

גם מבחינת טעמים אין לי בעיות – מתוק, מלוח, חמוץ, כל שילוב ביניהם, וגם חריף. לא כמו שתימנים אוכלים חריף – הם לא יודעים לאכול חריף. אני מתכוון כמו אשכנזים, אלה הם אוכלי החריף האמיתיים.

מכל זה נובע, שכשאני מחוץ למכורה, אני לא נשאר רעב. אף פעם.

בעצם, אני חייב להודות, שאחת ממטרות הנסיעה שלי לחו"ל היא האוכל עצמו.

לפני זמן לא רב, נסעתי לטיול לקמבודיה וויאטנם. אלפא אוהבת אוכל כמוני (כשאנחנו נוסעים יחד, מיד כשגומרים ארוחת בוקר, היא חייבת לדעת איפה נאכל צהרים. מין דאגה כזאת), אבל היא שונאת להזיע. אז נסעתי לבד.

לפני שנסעתי, חרשתי את מדריך הטיולים כל כך ביסודיות, עד שבעצם לא הייתי צריך לנסוע, כי על הכל כבר קראתי שם, והכל ראיתי. בכל זאת נסעתי, כי לטעום את האוכל מתוך הספר, אי אפשר.

ביום השני הגעתי לסיאם ריפ, בקמבודיה, ושם פגשתי זוג חברים, אתם ביליתי שלושה ימים. את הבוקר הראשון, פתחנו במסעדה שנקראת The Soup Dragon, וזו הייתה פתיחה מהממת.

החלטנו ללכת כמנהג המקום ולהזמין Phở Bò שהוא אמנם מאכל ויאטנמי ביסודו אבל גם בקמבודיה אוכלים אותו. קיבלנו קערה גדולה עם מרק בשר ואטריות, ובמרכז השולחן הונחו מבחר עשבים ורטבים. בקערית קטנה שמים שבבי לימונית (Lemon grass) מטוגנים, מוסיפים רוטב צ'ילי (לא ממש חריף), קצת רוטב מיסו וכמה חתיכות צ'ילי (כן ממש חריף), ומערבבים. זה הרוטב לבשר. למרק עצמו מוסיפים כוסברה מקסיקנית (Ngo gai) שנראית כמו סתם עשב אבל בעלת טעם של כוסברה, עלי בזיליקום סגול Rau Hung Que)) ועלי מנטה וייטנאמית (Rau kinh Giui) שדומים לנענע אבל בטעם שונה. סוחטים פנימה חצי ליים, המהדרין מטפטפים גם רוטב דגים, ומתחילים לאכול. את חתיכות הבשר טובלים ברוטב ואת המרק אוכלים בכף. המרק נהדר בטעמו, והעובדה שמרק בשר משמש כארוחת בוקר, כלל לא מפריעה, אלא להפך – זו התגלתה כאופציה נהדרת להתחיל בה את היום.

בנוסף למרק שתינו שייק של פרות טריים שרק הוסיף לשמחה.

את היום כולו בילינו במקדשי אנגקור, ובערב חזרנו לאותה מסעדה ואכלנו ארוחה שהייתה מורכבת מכל מיני חטיפים שהטוב ביניהם הוא Raw Egg rolls שזה אגרול לא מטוגן, ושטפנו בהמון בירה. בתמונה אתם יכולים את זה, ותאמינו לי שלאכול את זה, עוד יותר טעים מאיך שזה נראה

.

(ולא זה לא אני בתמונה. אני עם שפם? נפלתם על הראש?)

בבוקר האחרון שלי בקמבודיה, אחרי שגמרתי את סיור המקדשים ולפני שטסתי למקדש האוכל האולטימטיבי – ויאטנם, אכלנו שוב אצל דרקון הקסם הזה. הפעם לקחתי צלי בשר קמבודי. אמא שלי פעם נדהמה מהרעיון של ארוחת בוקר אנגלית וטבעה את השאלה (הרטורית בעיניה) "בשר בארוחת בוקר?"

רק תראו איך זה נראה, ותענו כמוני על השאלה בקול רם: כן, אמא של אכילס. בשר כזה בארוחת בוקר, כן.

את הצלי הזה אוכלים עם בגט שטובלים ברוטב. על בגטים קמבודים לא אכביר מלים ורק אומר שהקמבודים יכולים לעשות בית ספר לצרפתים, באפיית בגטים. באחריות.

ארוחת בוקר כזאת ניתנת לסיכום רק בבטוי אחד ששאלתי מיוליסס ומינרווה – זו בת-בת-בת זונה של ארוחה.

בת אלף זונות.

המשך יבוא.