עקבות / אכילס

יום אביב זה היה,

יום בהיר,

וזוהר.

שלוש-שעות אור

הן היו,

מקסימות

עוד יותר.

ובערב שבא,

כמחווה לשפיות

שהייתה ועודה מסתתרת,

הסרתי שריד-חטא אחרון מגופי,

מנסה להיות זך, טהור ונקי,

כמו שהייתי מקודם.

לשווא.

כי גם לו טבלתי בדלי של מי-אש,

לא הייתי מצליח למחות,

ממוחי,

עקבות מגעים,

וצריבה של שפתיים,

צלילי המלים,

ברק-מבט.