כעת אני הולך לשחרר קצת קיטור אבל הפעם זה לא המשפחה שלי, הם בסדר היום.

הפעם אלו השכנים שלי.

אנחנו גרים בכפר. בחירה שלנו, כי לא נולדנו כאן. מזל שלא.

המקום יפה, מוקף טבע, והרבה חיות. רובן על פני האדמה, חלקן על העצים, מקצתן במחילות שבאדמה, ויש גם כמה בבתים הסמוכים.

מצד אחד שלנו גרה משפחה. הם כן נולדו כאן, והם הסיבה שבגללה אני מודה להשגחה העליונה (לא העליונה ממש - זאת אלפא. אחת מתחת לה) שאני לא נולדתי כאן. כי אם זו הדמות שהייתה לי, לו נולדתי פה, אוי לי.

כשהגענו לגור כאן, השכנים הללו דווקא נראו נחמדים. לא ממש הי-טק, קצת מחוספסים, אבל כאילו חביבים. למעשה, אב המשפחה הוא עד היום חביב, רק שיש לו תכונה שהופכת מפגש איתו, לפחות חביב, והתכונה הזאת היא אשתו. היא קרציה אמיתית.

ובן זקונים יש להם, שפעם היה גם הוא נחמד – מין עגל תם שכזה, לא מזיק, לבד מהגעיות הקולניות שלו. אך זה היה פעם, ובינתיים גדל העגל והפך למין חמור גדול, ואל תשאלו אותי איך עגל הופך לחמור. אני לא יודע, אבל עובדה שזה קרה.

והחמור נשא לו לאשה, עז הרים מצויה, ושניהם גרים בבית שצמוד לבית ההורים. כך, כל היום החמור נוער, והעז גועה, ואבא שלו נוהם מהצד, ואמא שלו עולה על כולם ומצווחת ככרוכיה בקול הפאלצטו שלה, שהוא גבוה יותר מזה של דוד דאור, ובמאתים דציבלים חזק יותר.

בלית ברירה התרגלנו לקולות האלו, כמו לשאר תופעות הטבע שמסביב. ככה זה.

אבל מכל השאר הקשור במשפחה הזאת, העדפנו לנתק מגע. זה פשוט בריא יותר. לשם כך שתלנו גדר חיה בגובה עשרים מטר, לא כדי שאנחנו לא נראה אותם, אלא כדי שהרחרחנית הקרצייתית לא תוכל לראות מה קורה אצלנו בחצר.

אני לא אומר שקורה הרבה מאד אצלנו, אבל חוסר הידיעה שלה, משגע אותה, ולפיכך גורם לנו נחת מרובה עד מאד.

הצרה היא שגם אם גדר מונעת תצפיות ביעילות, היא לא חוסמת רעש. ורעש, הם מייצרים, מכל מיני סוגים, ובכל שעות היום והלילה.

הבוקר זה היה השיא.

עוד לפני שהאזעקה המזויינת שלהם הרעישה, כמו כל בוקר, התעוררתי בקול רעש מעצבן, באמצע חלום ארוטי מהנה (עד שכבר יש לי כזה).

על הבוקר, הפעיל החמור מסור-שרשרת כדי לכרות איזה עץ.

בשש ורבע בבוקר, בער לגולם הזה לנסר עץ שעומד כבר שלושים שנה, ולא יכול לחכות עוד שעה, הדביל הזה (הדביל זה הוא, לא העץ).

אני לא יודע עדיין מה תהיה הנקמה, אבל בטוח שתהיה, גם אם לא ברור מתי.

זהו.

הוצאתי קיטור, ועכשיו אני רגוע.