אמא שלי נשואה לפוץ.

חד וחלק.

זה לא קל להודות בכך, אבל מאחר והפוץ הוא לא אבא שלי, ולא של האחים שלי, אז לא קשה לי מדי להכיר בעובדה המצערת הזאת.

את אמא שלי, כך כבר כתבתי בכמה הזדמנויות, אני רואה פה ושם, לא הרבה מאד. זה קודם כל בגלל שהיא צמודה לפוץ, ולי יש בעיה כללית עם פוצים, ובעיה מאד ספציפית עם הפוץ הספציפי הזה. וחוץ מזה, אמא שלי לא מאה אחוז כאן, רק כתשעים אחוז, ועשרה האחוזים החסרים, די קשורים בי ובאחים שלי. אז מכאן יוצא שאנחנו לא חסרים לה יותר מדי. ממילא, גם כשאנחנו נפגשים, היא מבלבול, קוראת לי בשם הרשמי של הפוץ, שזה משהו כמו יחיה או סעדיה (והוא בכלל פוץ אשכנזי) וזה לגמרי מעליב. זה לא מעליב בגלל שהשם הוא שם תימני (לא, אני לא פותח חשבון עם התימנים, למרות שהייתי עושה זאת בשמחה ולו רק בגלל שהם אוכלים את הסמארק הזה שנקרא חילבה, אבל נשאיר זאת להזדמנות אחרת), חלילה. זה מעליב בגלל שזה מעמיד אותו בעיני אמי, בשורה אחת איתי, ואני לא מוכן שיתבלבלו ביני לבין פוצים בשום מקרה ובשום תנאי.

החשבון שלי עם הפוץ, ועם החיות האחרות שבמשפחתו, הוא כבר בן שנתיים שלוש, ואני לא מתכוון להכנס לפרטיו כי זה ישמע כמו פרק באיזו סאגה משפחתית סוג ז'. רק אומר שזה קשור ליחס שלו, ושל כימרה ואקו (אתם עדיין לא יודעים מי הם, אבל עוד תדעו) לאמא שלי, במישרין, ולילדיה (כולל אותי) גם כן במישרין. לגבי היחס שלהם כלפי, אני שם זין (מעניין איך שמים זין על פוץ, לא?) אבל ביחס לאמא שלי, זה כבר עניין אחר. כי עם כל זה שיש לי חבילה לא קטנה על אמא שלי, עדיין אני לא סולח למי שמתנהג לנשים זקנות, שהן לא לגמרי כאן, כמו שהם התנהגו, ובמיוחד לא למי שהתנהג כך, לאמא שלי.

זהו. אמרתי כבר יותר ממה שהתכוונתי, אבל זה היה חשוב להבנת הרקע.

מכל מקום, הפוץ נמצא כיום, מחוץ למעגל חיי. אני יודע שהוא קיים, אבל אני גם יודע שיש אבולה בעולם. אז מה?

אני כמובן מאחל לו שיחיה עוד שנים ארוכות, כי כרגע לחיות עם אמא שלי זה לא קל, אני יודע, אבל לה מגיע שהפוץ יטפל בה אחרי שהיא כיבסה, גיהצה, ובישלה לו הרבה שנים, וגם ישנה איתו במיטה אחת, שזה גרוע מהכל.

והוא, לו העונש הזה מגיע. מגיע בריבוע.

ואם הוא ימות פעם, אני לא חושב שאלך להלוויה, כי אני לא הולך להלוויות של אנשים שאני לא מכיר.

מצד שני, אולי אלך.

כדי להיות בטוח.

(אז איך זה התחיל? חכו לפרק ב')