כשהייתי בן עשרים וחמש בערך, אבא שלי נטש. לא באשמתו הוא עזב, הוא מת.

הוא היה אבא טוב, אני משער. משער, כי בגיל עשרים וחמש, כשרק התחלתי להיות בן-אדם (ואל תשאלו אותי מה הייתי קודם, לא נעים), והייתי אמור להתחיל להכיר את אבא שלי כבוגר מול בוגר, בדיוק אז, הוא נעלם מחיי.

בעצם, ואני לרגע לא ממעיט בגודל השבר, לי זה היה הרבה פחות טראומטי מאשר לאמא שלי, כי לי כבר הייתה אלפא, וחיי הסתובבו סביבה; ואילו אמא שלי, נשארה לבדה. מסודרת אמנם מכל הבחינות החומריות, מה שהקל קצת, אבל באופן בסיסי לבד. שלושה בנים-זכרים, זה לבד.

השוק המיידי היה באמת קשה, לכולם, אבל אחרי תקופת מעבר שארכה כשנתיים, נראה לנו שאמא שלנו הצליחה לארגן את חייה מחדש. חיזוק לתחושה זו קיבלנו, כשנוכחנו שנסיעות המחקר הגיאוגרפי, שהיו לחם חוקה כשאבא שלנו היה חי, ממשיכות כסדרן, והיא אפילו מתחילה לחקור יבשות נוספות.

ומאחר, וכלכלית היא הייתה מסודרת, וחברתית גם כן, כי כל החברים הרבים שהיו לה ולאבינו, נשארו, והנסיעות לחו"ל נמשכו כסדרן, הגענו למסקנה שבסך-הכל, היא בסדר.

נכון שלאספקט אחד לא התייחסנו, אבל בהתחשב בעובדה שאז, עדיין לא היינו מודעים לקיום אפשרי של חיי מין אחרי גיל שלושים, ובכלל בתודעה שלנו הורים לא הזדיינו, אף פעם, הנקודה הזאת לא יכלה לגרום לנו לשער, שלאמא שלנו חסר משהו.

ואולם, כשכבר היינו בטוחים שהכל הסתדר יחסית, הפציע כוכב חדש.

הפוץ.

בארוחת ערב-שבת אחת, אחרי שאמא שלי הגישה את הקינוח (היא יודעת שלפני הקינוח, אנחנו לא רגועים, ומסוכן להטיל עלינו פצצות), היא הודיעה לנו שיש לה מחזר. למרות הרוגע, התאפקנו לא לצחוק, כי מחזר נשמע לנו כמו משהו שזחל מאיזו אופרטה ברומנית,  אז רק ביקשנו הבהרות.

"אה, זה מישהו שאני מכירה כבר שנים רבות, עוד מאז שהייתי בת חמש-עשרה או שש-עשרה" היא הסבירה,  "והוא אלמן", ציינה.

הדגשת העובדה שהוא אלמן, הייתה כדי שלא נחשוש שהיא מתעסקת עם גבר נשוי, כאילו שלרגע היינו מאמינים שהיא תעשה דבר כזה, אבל ה"חמש-עשרה או שש-עשרה" נראה קצת חשוד. איכשהו לא הסתדר לנו, שהחונטה ששלטה בביתה כשהיא הייתה בת שש-עשרה, הייתה מתירה לה לפגוש גברים (החונטה זה סבא שלי, ועם הבן-זונה הזה עוד אסגור חשבונות. אולי במוסף לשבועות).

הרמנו גבה או שתיים, והיא פירטה ואמרה שהיא והמחזר היו אז שכנים. בית ליד בית.

הורדנו גבות.

מחזר? מחזר.

שיהיה.

הצגת הבכורה התרחשה שבוע לאחר מכן, בארוחת ערב-שבת. לכבוד המאורע הודיעה לנו אמא שלנו, שהיא הזמינה את הפוץ (טוב, היא לא אמרה בדיוק "פוץ") כדי שנכיר אותו, והוא אותנו. אני חייב להודות שאז עדיין לא ידענו שהשם המתאים לו הוא הפוץ, וגם היא לא ידעה, אך משום מה, יש לי חשד עמום, שהוא כן ידע. ידע היטב, אך שמר זאת בסוד.

מכל מקום, לכבוד אותו ערב התלבשנו יפה, וגם רחצנו היטב מאחורי האוזניים - כדי שלא נקלקל את הרושם, ובשעה היעודה התייצבנו, ולראשונה פגשנו את המקרה.

הפוץ התגלה כגמד קרח, עם משקפיים בעובי תחתית של בקבוק.

מאידך, הוא היה מכוער באופן גורף, ורק בזוויות מסוימות התגלה הצד היפה של פניו, שהיה ממש דומה להומר סימפסון, ביום רע.

על כל אלו, לא היה לנו מה לומר; בחירה שלה. אם זה מה שהיא אוהבת, שיהיה לה לבריאות.

אבל כשהוא רק התחיל לדבר, התברר לנו, שמי שבאמת אוהב את זה, זה הוא עצמו.

כלום מתוך מה שאמרתי עליו, לא מנע ממנו, לראות את עצמו כנזר הבריאה; היהלום שבכתר.

ואם אז, כשפגשנו אותו בפעם הראשונה, הרגשנו כך, הרי שבמשך השנים נוכחנו, שככל שהאהבה העצמית הזאת שלו, הייתה גדולה, ועוד גדלה עם הזמן, באותה מידה הצידוק האובייקטיבי לה, היה קטן כבר אז, ופחת עם השנים.

איך שלא יהיה, האוכל באותו ערב גאלה, היה טוב. טוב מהרגיל.

כהערת ביניים אני חייב לציין, שמאז ומתמיד, הייתה אמא שלי בשלנית מעולה, על פי כל קנה מידה, והסיבה שאני גרגרן כזה, היא הרבה בזכותה. הנה, אמרתי משהו טוב עליה.

לא פלא איפה, שבכדי להרשים את המחזר, היא הכינה ארוחה מהסרטים, אך צחוק הגורל הוא, שלא עברו ימים רבים, עד שהתברר, שהארוחה הזאת הייתה בזבוז מוחלט. הפוץ, בנוסף על מעלותיו האחרות, היה מסוג האנשים שחבל לבזבז עליהם אוכל טוב, ואולי חבל לבזבז עליהם אוכל בכלל. 

בסיכומו של אותו ערב, נהנינו מאד מהאוכל, וכך דבר אחד טוב, בכל זאת יצא לנו מאותו המפגש.

לא הרבה יותר.

כמה שבועות לאחר מכן, הודיעה לנו אמא שלנו שהיא מתכוונת להתחתן עם הפוץ, והיא רוצה לדעת אם יש לנו איזו בעיה עם זה. היא הבטיחה לנו שבכל עניני הממון אין לנו מה לדאוג, כי החתן המיועד מחזיק במשרה טובה מאד בארגון גדול מאד, ואין לו שום עניין ברכושה.

כבר אז חשבנו שהורים, מוטב להם שלא יתערבו בבחירת בני או בנות הזוג של ילדיהם, ובאותה מידה, לא ראינו לנו זכות, לקבוע עמדה בנושא בני הזוג של אמא שלנו. וגם לגופו של עניין, כשראינו שהמניעים שלה די ברורים, ומספרם כמספר המקומות אליהם תכננה עוד לנסוע, ומאידך נוכחנו, שהפוץ לא חמד את כספה, לא היווה לנו מתחרה רציני על האוכל שהיא מבשלת, וסקס לא נראה לנו כמניע אפשרי לנישואין בגיל זה, לא ראינו שום סיבה שבגללה היה עלינו להתנגד.

אז נתנו את ברכתנו.

וכך, תוך זמן לא ארוך, נערך ברוב עם והדר, טקס, שבסיומו ירדה אמא שלנו ממצבת הרווקות בעיר, ואנחנו זכינו באב חורג.

ובאותה הזדמנות, ללא כל תמורה נוספת, התעשרנו גם באח ואחות חורגים, כימרה ואקו, שכמותם לא אנחנו ראינו קודם, וגם אתם לא.

בטוח.

(המשך מחר)