מיד עם סיום משתה החתונה, יצא הזוג המאושר לירח דבש בארה"ב, טיול שהיה הצהרת כוונות ברורה של אמא שלי, לגבי נסיעות המחקר שלה בעתיד. אחרי סיבוב הופעות מוצלח מאד בחנויות הכרך הגדול, כשהפוץ עדיין שיכור מהצלחתו הרומנטית, מה שעלה לו בשתי מזוודות עמוסות בגדים, שבו השניים ארצה, ושקעו בשגרת החיים.

מבחינתנו, לא היוו הנישואים האלו שנוי מרחיק לכת, והתבטאו רק בכך שארוחות ערבי שבת וחגים, שהיו מסורת אצלנו, הועתקו אל ביתה החדש של אמא שלנו.

לזכותו של הפוץ יאמר, שלמרות שלתת לו לאכול את האוכל של אמא שלי, זה כמו לתת לחמור לאכול לחם קודש, הוא לא הגביל את היקף הקניות שלה, וכך המשכנו אנו להנות, פעם בשבוע, מאותה רמת תזונה כמקודם. כנראה שהיה ברור לו, שכל נסיון לפגוע בתכולת הצלחת שלנו, יחשב קאזוס-בלי, ויגרור מלחמה טוטאלית, ללא מצרים.

שמירה זו על התכנים האינטלקטואלים של שבתות וחגים, הייתה אם כן, מבורכת, אבל מהר מאד הסתבר שהשנוי הגאוגרפי של מקום הארוחות, שהיה זניח לכאורה, גרר בעקבותיו שנוי דמוגרפי, שהיה דווקא בעל משמעות רבה. אין ספק שהחשיפה לשני ילדיו של הפוץ, כימרה ואקו, הייתה משהו שהשפיע על תפישת עולמנו, אך לא קל לקבוע אם לטובה או לרעה.

כימרה הייתה הדבר הקרוב ביותר לדמות המיתולוגית שנקראת על שמה (ראש אריה, גוף של עז, וזנב דרקון), ואילו אקו, היה שיקוף של הפוץ, שחזר על דברי אביו בכל הזדמנות, ללא כל שינוי, ובאותה אינטונציה מרגיזה של Mr. Know-All, שכל מה שהוא יודע, או שהוא בטוח שהוא יודע, זה או לא נכון או שווה לתחת.

באותה עת, כשהתוודענו לשניים, כימרה הייתה כבר נשואה ליצור שפל-רוח, שמאוחר יותר הסתבר שהיה דווקא נחמד, רק שהבין מאוחר מדי את הטעות שעשה, ולכן הסתובב כשעל פניו ההבעה של ישו, כשזה היה כבר על הצלב. השניים הצליחו שלוש פעמים במלאכת השיבוט, והפיקו יצורים, שרק בנס התחמקו מהפיקוח של הוועדה הבינלאומית לניסויים בבני אדם.

הבכור, זומבי על פי כל אמת מידה, היה בגילו של יוליסס, אך כאן נגמר הבסיס הצר להשוואה ביניהם. הבת האמצעית, חיקתה את אמא שלה בטמטום, וכבר בגיל שמונה בערך, נראו עליה ניצני השרליליות, שמאוחר יותר פרחו אצלה בעוז, והדביקו גם את הורתה. האחרון ברשימה היה משהו, שדפני (שלא קשורה לנושא), נוהגת לכנות בשם הקולע A little itch. ממש כך. מין גרוד קטן שאהב לזחול מתחת לשולחן, לעצבן אותנו באופן קבוע, ולהרגע רק אחרי סדרה של בעיטות שיוליסס היה מכניס לו, תחת כיסוי של הבעת "אני-לא-יודע-למה-הוא-בוכה" תמימה.

זו הייתה הכימרה ומשפחתה, אותם כאמור, אנחנו לא סבלנו, וגם הפוץ לא ממש אהד, למרבה הפליאה. כנראה מפני שהכימרה דמתה יותר מדי לאמא שלה.

עם אקו לעומת זאת, היו לפוץ יחסי אהבה אינסופיים, קצת על גבול גילוי עריות. ההערצה ההדדית בין השניים, הייתה עניין חולני, לא מעצם קיומה, אלא מהעוצמות אליהן הגיעה. למראית עין, קיימו השניים התייעצות הדדית בכל דבר שעמדו לעשות, כולל הליכה לשרותים, אבל בעצם קל היה לראות שהמציע, המחליט, והפוסק האחרון, הוא הפוץ. מעין סאדם חוסיין במסווה של הדאלאי לאמה.

כשפגשנו באקו לראשונה, הוא בדיוק השתחרר מהצבא, ועדיין לא מצא את האומללה של חייו, אבל תוך זמן לא ארוך, הביא לו הפוץ, על מגש של כסף, בתולה שאיתר בבית הכנסת הסמוך, ושאותה, כך אמר לו הפוץ, הוא היה אמור לאהוב, ולשאת לאישה (או בסדר הפוך). בית הכנסת כמקור לכלות, לא קשור לעובדה שהפוץ בכלל לא היה, ואינו, דתי. פשוט נראה לו, שהבתולות היחידות שניתן למצוא בעיר, קשורות לבתי-כנסת, ואני לא מוכן לקבוע עמדה לגבי קביעה זו. אשתו של אקו, על כל פנים, הייתה בתולה, וזו קביעה שמאחוריה אני בפירוש עומד.

מאותו הרגע שחיי הנישואים של אמא שלי עלו על פסי השגרה, היא נרגעה, וחזרה לעיסוקיה שכללו בעיקר התמסרות לא קטנה לעצמה. במקביל, עקב הפיכתה מחדש לאשת איש, היא חזרה לטפח את קריירת הבישול, הכביסה, והגהוץ שלה, ופעם בשנה שילבה קטע של הגשמה עצמית, בדמות נסיעה לחו"ל.

אנחנו מצידנו, תרמנו את חלקנו בכך, שהשתדלנו להתנהג יפה, לחצנו לפוץ את היד בכל פעם שבאנו לבקר, ולא קיללנו אותו בגלוי. בפסח אפילו שיתפנו איתו פעולה, והסכמנו לקרוא בהגדה, אבל רק עד האוכל.

עם הספחות האחרות שנדבקו לחיינו, כימרה, אקו, ושלל ילדיהם (בינתיים הצליח אקו לגאול את אשתו מבתוליה, ונולדו להם שני חנונונים) קיימנו יחסים של שלום קר, עטויי ציפוי של צביעות מסוכרת (גם מצידנו, אני חייב להודות), שהתבטאה בנשיקה שאלפא נהגה להעניק להם בשלושת הרגלים, בעוד שאני הסתפקתי בחשיפת שיניים. זו הייתה מחווה ראויה להערכה, שאלפא עשתה בשם שנינו, כי היא כבר מכירה בעובדה שכגבר, סף הסבל שלי, הרבה יותר נמוך משלה.

כל ההקרבות העצמיות הללו, לא היו ממניעים אלטרואיסטים גרידא. הן היו אך ורק למען שלומה של אמא שלנו, כי באיזשהו מקום הייתה לנו הרגשה, שדאגה לרווחתה, אפילו על ידי תמיכה פיקטיבית בנישואים השניים שלה, היא קיום צוואתו הדמיונית של אבא שלנו.

אך צחוק הגורל הוא, שכשהיינו מקיימים אזכרה לאבא שלנו, אחת לשנה ליד קברו, משנה שלשנה התחזקה תחושתנו שאמא שלנו הולכת ושוכחת למי האזכרה הזאת, ולא מקשרת עוד את נשוא המאורע, עם ילדיו, שהם גם ילדיה.

(וצר לי שאיני מקיים הבטחות אבל יתווסף פרק ד', ועם הסובלים הסליחה).