לפני שנתיים שלוש, הבחנו שאמא שלנו מתחילה לסבול משכחה. תחילה שכחה שמות, וכפי שהזכרתי כבר, קראה לי בשמו של הפוץ, ואחר כך הלכו לה לאיבוד שמות של מקומות, ארצות וכל מיני שמות אחרים. האמת היא, שלמדנו להסתדר עם זה. "היינו שם" "ראינו את זה", "פגשנו את ההיא" "ומה שלומה" היו עבורנו חידות, אותן הצלחנו בדרך כלל לפתור בהצלחה. "שם" זה קונצרט, "זה" זה סרט, "ההיא" זו דודה שלי ו-"שלומה" זה בדרך כלל שלומה של אלפא.

נחמד. מחדד את השכל.

פרט לכך, לא היה שום דבר בהתנהגות של אמא שלי שהיה יכול להפריע, מכל מקום לא משהו שאנחנו לא מכירים, ובסך הכל חייה המשיכו להתנהל כמקודם. כל בוקר היא הלכה ל"שם" (זה "שם" אחר, זו בריכת השחיה), אחר-הצהרים היא שיחקה "זה" (ברידג', ואל תשאלו אותי איך משחקים ברידג' עם זכרון דפוק, כי אני לא מבין איך משחקים את זה גם עם זכרון חי), ובקיץ הם נסעו ל "מקום הזה" (ניו יורק, רומא, או לונדון, אך בעצם, מה זה משנה).

הפוץ, בהתחלה קיבל את כל זה בגבורה, ורק פה ושם קיטר לנו. אנחנו מצידנו, הבנו שזה לא הכי נוח לחיות עם מישהי שלא זוכרת הכל, והנהנו באמפטיה יחסית למשמע הקיטורים.

אך עד מהרה התחילו הקיטורים לשאת אופי של תלונות וזה קצת התחיל להרגיז. באיזשהו מקום הריחו התלונות כמו טרוניות של מישהו שבא ומתלונן שהמוצר שהוא קנה, דפוק. זה שהוא קנה מרצונו החופשי מילא, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אפילו אחריות על בני אדם כבר לא בתוקף. וחוץ מזה, מה הוא רוצה מאיתנו? אנחנו המוכרים? אנחנו שידכנו?

ולו זה היה להפך?

אבל למרות זאת המשכנו לספוג בשקט, ורק הצענו שאולי כדאי לו לחשוב על עזרה.

"לא" הייתה התשובה הפסקנית, "לא".

"לא?" אמרנו, "אז לא. שיסתדר".

לפני כשנה, חלה הפוץ ונאלץ לעבור ניתוח קשה מאד, כזה שרק חלק יוצאים ממנו. כלומר, כולם יוצאים ממנו, רק שחלקם יוצא קצת, איך לומר זאת, מת.

ואז התחילה מסכת שבראשיתה לא הבנו אותה, אבל מהר מאד קלטנו את המסר. מיד כשאושפז הפוץ, ניסו כימרה ואקו, להגביל את הביקורים של אמא שלנו בבית החולים, בטענה שזה קשה לפוץ. בתחילה בעקיפין אך עד מהרה בגסות, ואף גייסו למלאכה את כל שושלת החנונונים שלהם. ועד מהרה יצא המרצע מן השק, כשהם טענו בצורה ברורה שאמא שלנו, היא הגורם למחלתו.

וזה המשיך.

יום אחד, ביקש אותנו הפוץ, למרות מצבו הדי-קשה, לבוא לבית החולים, ללא אמנו, ושם בישר לנו בקולו הוא, שאינו יכול במצבו גם לטפל בה, והיא זה מה שגרם למחלתו, ולפיכך אנחנו מתבקשים לקחת אותה ולדאוג לה.

ויום אחרי כן עוד שלח בדואר רשום, מכתב, שטביעות-אצבע מצחינות של עורך דין נראו עליו, והמכתב אמר פחות או יותר את אותו הדבר, בלשון משפטית. וכל זה, אני מזכיר, אחרי שהם נשואים כדת וכדין, הרבה מאד שנים.

בשלב הזה כבר לא יכולנו להסתיר את המצב מאמא שלנו, שעד אותו הרגע לא ממש הרגישה מה מתחולל סביבה, והראינו לה את המכתב. כי זו הייתה עובדה ברורה, ולא שום השערות או ספקולציות.

והיא, כשראתה זאת, פשוט כמעט התמוטטה. ואנחנו עזרנו, ותמכנו, ועודדנו. ובמקביל הודענו לפוץ וילדיו, שאם הוא לא יכול לחיות איתה, אז אנחנו נדאג לה שתחיה לבדה, אבל היא נשארת לגור בדירה (למרות שאיננו מתכחשים לבעלותו על הדירה) והוא מצידנו יכול לחפש לו מקום אחר לגור בו, וזהו.

ובשלב זה הפך העניין לנתק, וכעס, וריב.

בינתיים החלים הפוץ, יצא מבית החולים, ועבר לגור אצל אקו (בנו-כפילו), ואמא שלנו המשיכה לגור בביתה (ביתם).

ואחרי זמן מה, למרבה הפליאה התחיל הפוץ מזמין אותה אליו, מדי כמה ימים, כדי שתבקר אותו (למרות הטענות המגוחכות שהועלו נגדה), וכך זה נמשך עד ש..

עד שיום אחד, הפוץ חזר הבייתה, וכאילו לא קרה דבר.

ואז הושלמה התמונה עבורנו. אז הפך הכל ברור.

שכשהפוץ חשב שהוא על ערש דווי, הסיתו אותו ילדיו לסלק את אמנו מהבית כדי שאם ימות, היא לא תשאר תקועה להם בבית. והתרוץ בו השתמשו היה, שהיא סיבת המחלה. והוא שיתף פעולה. ורק כדי שלא יובן שהוא היה סתם כלי בידי ילדיו, אומר, שהוא היה אז צלול לגמרי ולא הייתה לו שום בעיה של הבנת המציאות. חרה צלול. אך כשהחלים, כל זה כבר לא היה רלוונטי ולכן חזר.

אך למרות שהוא וילדיו המתועבים היו מחוללי המהומה, שגרמה עוגמת נפש בכמות לא קטנה לאמא שלנו וגם לנו, הוא או הם מעולם לא חזרו בם מכל העניין ורק רצו לעבור לסדר היום, כאילו דברים לא נאמרו ומכתבים לא נכתבו. והוא עצמו, מחמת המבוכה, החל כועס עלינו, ולא ברור על מה בדיוק.

בשלב הזה החלטתי אני, שאותו איני רוצה לראות עוד, והוא חדל מלהתקיים עבורי. ודי.

את אמא שלי אני כן רואה, פה ושם. לה זה ממילא לא ממש משנה, כי הזמן קצת איבד משמעות אצלה, ולי זה גם לא ממש מפריע.

ובסיכום הפרשה, אני כבר לא יודע, אם כל השנים הרבות הללו של שייט על פני מים שקטים, היו שוות את הסוף העכור. כי גם כשהמים נראים זכים וטובים, די לעתים במשב רוח אחד, כדי לעורר בהם גלים, המעלים מרבצי חרה שתמיד היו שם, ואז מתברר לשטים, שהאגם הצלול כביכול, אינו אלא בריכה של מי ביוב מצחינים.

אבל, למזלה של אמא שלי, כשיכלה לעשות את חשבון הנפש הזה, לא רצתה.

ואילו היום, היא כבר לא מסוגלת.

 ומחר, אני מקווה לחזור לדברים קצת יותר עליזים. מספיק עם סחי, צריך להקדיש קצת לעניני הרגש.