אצל זו ש... כתבתי:

אכילס (האתר שלי) , 12:45 8/4/2004:

כשקראתי אותך, ידעתי בדיוק ל-מה אני מתגעגע.

"כמה שבריריות, ההתחלות האלה. האגו. הרגשות. כמה פריכות, כל הזמן על סף התרסקות.

למה זה צריך להיות ככה?"

כתבת,

ואני אומר לך שזה היופי, זה הכיף, זה האושר, עד כמה שהאמירה שלי נראית מופרכת.

הוסף תגובה לתגובה

ואמא לשניים כתבה לי תגובה לכך, (אצלי דווקא( :

אמל"ש (האתר שלי) , 21:39 8/4/2004:

הי אכילס.

רציתי לשאול אותך בקשר לתגובה שלך אצל זו ש.

כתבת שם שזה הכי שווה, ההרגשה הבירה הזאת של ההתחלה.

אתה לא מרגיש ככה לפעמים עם אלפא?

לא ממש כמו בהתחלה, אבל משהו מזה.

הוסף תגובה לתגובה

אכילס (האתר שלי) , 22:24 8/4/2004:

אומר את האמת.

אני אוהב את אלפא אהבת נפש, וזה אחרי הרבה שנים שאנחנו יחד. וכלום לא ישנה זאת.

אבל המחיר שמשלמים על יציבות כזאת של קשר, הוא אובדן כל סיכוי לפרפרים, ולקצת שבירות של התחלה.

הלוואי ואפשר היה לשחזר זאת אבל כשמכירים מישהו כמעט כמו את עצמך, הרי הכל ברור וכלום לא יכול להפתיע עוד.

אני מאלו שמאמינים שבני אדם לא תוכננו לחיות כל כך הרבה זמן ובודאי לא להיות נשואים כל כך הרבה שנים, אבל זה לא אומר שאני מצטער שאני עדיין חי או שאני עדיין נשוי.

והאם הפתרון הוא לחפש קצת ריגושים במקום אחר, זו שאלה אחרת, שכבר דיברתי בה ואולי עוד אדבר.

הוסף תגובה לתגובה

אמל"ש (האתר שלי) , 19:23 9/4/2004:

כשאתם רבים, אתה לא מרגיש שבירות? אתה לא מרגיש לא בטוח?

הוסף תגובה לתגובה

אמל"ש (האתר שלי) , 19:24 9/4/2004:

)כי אני קצת כן)

הוסף תגובה לתגובה

אכילס (האתר שלי) , 20:30 9/4/2004:

לא, משתי סיבות.

ראשית אנחנו כמעט ולא רבים.

שנית, אחרי כל כך הרבה שנים, הרגשת הבטחון ההדדית היא כל כך גדולה עד כי גם מריבה היא דבר חולף. בטוח חולף.

הוסף תגובה לתגובה

וזה גרם לי לחשוב על החיים שלי (בשניים), ועל המריבות שלי (גם כן בשניים, כי אני עם עצמי, אף פעם לא רב).

בכל השנים שאנחנו יחד, לא היו לאלפא ולי הרבה מריבות, ממש לא. פה ושם חילוקי דעות, וזהו (חילוקי דעות נשמע כזה סטרילי, אבל אם זה לא על משהו מרכזי בחיים, זה לא מריבה בעיני).

על פי רוב, כשאנחנו נקלעים למצב כזה, משתררת שתיקה בינינו, לזמן מה. לא שתיקה של דממה מוחלטת, אלא אחת בה מדברים, אבל רק על הדברים החשובים, כמו "תעביר לי את המלח בבקשה".

ואז כשמגיע הלילה, נכנסים למיטה, מפנים גב אל גב ונרדמים (בלי סקס כמובן, כי לצורך סקס, דרושים דיבורים. לתיאומים, למשל), בבוקר למחרת קמים, כבר במצב של שתיקה, וממשיכים כך כל היום.

אבל, מאחר ושנינו לא אוהבים את המצב הזה, הוא אף פעם לא אורך יותר מיום-יומיים. גג שלושה. בסופם אנחנו נשברים, מבררים את העניין, ומשלימים, שזה תמיד חביב (ומי שיאמר שזה בגלל הסקס של הפיוס, לא יודע. אנחנו כשאנחנו משלימים, רק שוכבים מחובקים. הסקס זה למחרת. הרבה יותר נחמד).

את הצעד הראשון, תמיד זאת אלפא שעושה. אני מודה. נו טוב, מה אתם רוצים ממני, היא אישה. לעומת זאת, אני, אחרי שאנו מתחילים לגשש את דרכנו חזרה, מיד מתנצל. על כל מה שאני אמור להתנצל, ואולי קצת יותר. כבר אמרתי פעם שלהתנצל, זה טריק מלוכלך, כי זה תמיד מוציא את העוקץ; אחרי זה אין עוד טעם למריבה, וגם קשה לבוא בטענות למתנצל, בין אם הוא האשם, בין אם לא. ונכון שההתנצלויות שלי תמיד כנות, תמיד באות מהלב, ובכוונה מלאה, אך זה עדיין לא הופך אותן, לפחות שפלות.

ואחרי כמה שנים של נסיון, שיכללתי את השיטה, וכיום אני מתנצל עוד לפני שהעניין גולש למריבה.

וזה, בכלל לא הוגן. אבל מצליח.

כל אחד והשיטות שלו.

נחזור למריבות (אמרתי כבר שזה לא ממש מריבות אבל מטעמי נוחות אני משתמש במילה).

פעם, בשעת אחת המריבות, כששכבתי במיטה, גבי מופנה לגבה של אלפא, מרגיש שהיא בעצם די רוצה לחבק אותי, ואני מצידי מאד רוצה לחבק אותה, מאחור, ולחפון (לא את כולה, רק חלק), נסיתי לדמיין לעצמי, מה יקרה אם נתעקש, ואף אחד משנינו לא יראה שום רצון להתגמש, לסגת, להתכופף, ולסיים את הריב. הרי לא חשוב מי אשם במריבה, הדרך היחידה לסיים אותה היא שלפחות אחד מאיתנו, ירד מן העץ. אחרת אין סיכוי. אך אם שנינו לא נזוז, כי אז יומיים של שתיקה יהפכו לשבוע, שבוע לשבועיים, ואחר כך הכעס יתחיל להזין את עצמו, יהפוך לסיבה לכעס עמוק יותר, עד אשר לא נזכור עוד על מה אנחנו רבים. ואז בעצם, כבר לא ישנה לנו.

האם, כך תהיתי, יכולה מריבה פשוטה, להתפתח לכעס עמוק, שילך ויפריד, עד שיהיה לניתוק סופי? מוחלט?

וככל שחשבתי על כך, התחזקה בי ההכרה, שאין לנו שום סיכוי לריב באמת. כי אנחנו אף פעם לא רבנו ממש, אין לנו נסיון בזה, וזה קצת מאוחר ללמוד.

אולי לזוגות אחרים יש את מלידה. לנו אין.

אין מה לעשות, אנחנו קצת דפוקים.