בדיוק באיזו נקודה זה התחיל לעלות לנו על העצבים, לא ברור.

ההיה זה הברמן שהתעקש למזוג מנות זעירות של וויסקי על ערמות של קרח במקום ההפך?

ההיו אלו הבוטנים המעופשים על הבר?

היתכן שמבחר החטיפים המוזרים שהגישו בכל מיני עמדות בחלל האולם הענק הם שעצבנו אותנו?

או התזמורת המזרחית שיללה בקולי קולות?

אולי היה זה הטקס שהתחיל בקריאת הכרוז שאחריה נכנסו ההורים – ובעקבותיהם הזוג הנידון לנישואין שנופפו בידיהם כאילו זה עתה כבשו את האוורסט או ניצחו ב"השרדות"?

ומה עם הרב? זה שכדרכם של הליצנים העלובים האלו שמוכרים את נשמת דתם בעבור חופן דולרים דקלם את השטויות הרגילות, כשהוא מצליח בכשרון יוצא מן הרגיל, להוריד את רמת הבדיחות הרבה מתחת למקובל?

ואז נקראנו לשבת לשולחנות.

שם, סביב שולחן 38 (או היה זה 88?) מצאנו את עצמנו בחברת עוד שמונה מוזמנים שאנחנו מכירים אמנם, אבל לא ממש פוגשים בחיים הרגילים למעט בעתות חירום (חתונות ואירועים דומים) מה שמרמז על כך שגם ענין חברתי לא היה צפוי לנו בערב הזה.

בכל זאת, עדיין אופטימיים, ניסינו לעבור גם את זה בשלום - לא ממש בילוי של ערב, אבל שיהיה.

ברם אולם, כשהתברר לנו שהיין על השולחנות הוא ברקן אדום, משהו שלא ניתן לשתיה, או ברקן לבן שאסור אפילו לשטוף כלים בו, קמנו ועזבנו.

יש גבול למה שאנחנו מסוגלים לסבול.

למחרת התברר לנו שעשינו טעות גדולה – החמצנו את המצגת שסקרה את חיי הזוג מיום הוולדם ועד לאותו יום ("היום הכי מאושר בחיים שלנו").

מילא. נראה אותה בעוד שנתיים – בטקס הגירושין.