אתמול לפנות ערב, נסענו למסיבת חתונה.

החתונה עצמה, כך נדמה לנו, כבר היתה, או שעוד תהיה, אבל זה בעצם לא כל כך משנה.

הורי החתן ארגנו את האירוע - צנוע על פי כל אמת מידה – על גג ביתם, עם כמה עשרות מוזמנים בלבד, וכיבוד שכלל רק עוגות (טובות), תות שדה טרי (נהדר), קצת משקאות קלים (לצמאים), וסדרה אינסופית של בקבוקי קאווה.

את החתן, יש לציין, כבר כיבדנו בעבר, בטקס נישואיו למודל הקודם, ואפילו שאני מקווה שזו הפעם האחרונה שלו, אי אפשר להיות בטוח.

היה נחמד. התחבקנו עם ההורים, לחצנו יד לחתן, הענקנו מתנה, אחר כך התפנינו לדגום עוגה או שתיים, לאכול כמה תותים, ולטעום מכל אחד ואחד מבקבוקי הקאווה.  

וכשמילאנו את כל המשימות האלו אמרנו שלום והלכנו.

בדרך הביתה, עשינו אלפא ואני חשבון, והגענו למסקנה קצת עגומה.

עד כה, בעשר השנים האחרונות, הוזמנו והלכנו לחמישים ושבע חתונות, שבעים ושמונה בריתות, שני טקסי גירושין, ושבע עשרה חגיגות בר או בת מצווה.

ובכל המקרים (כולל הגירושין) הבאנו מתנה לחוגגים.

בחישוב זהיר השקענו עד כה עשרות אלפי שקלים כמתנות, וברגע זה לא נראה לנו שיש איזשהו סיכוי לראות משהו מכל זה בחזרה.

הרי אפילו אם הילדים שלנו יתחתנו מחר בבוקר, כמו שאנחנו מכירים אותם, כשהם כבר יעשו את זה, הם יתעקשו על אירוע עוד יותר דל משתתפים מזה בו נכחנו אתמול, וביום שהם יתחילו להתרבות, על יותר משני ילדים אין כלל מה לדבר.

משהו בתכנון הכלכלי של המשפחה שלנו דפוק, בלי כל ספק.