שלום, אתם אולי לא מכירים, אני הייתי כאן פעם.
זה היה אהב ממבט ראשון, הבלוגיספרה קרצה לי, אני קרצתי לה חזרה ומשם? סיפור אהבה היסטרי.
קוראים לי סער, הייתי נכנס לישראבלוג על הבוקר, לפני שהייתי הולך לבית הספר כדאי לראות אולי היה איזה מישהו שהגיב/עידכן, ממש כמו שהיום הרוב עושים עם הפייסבוק, משאיר את הדף פתוח עד לרגע שאני חוזר מבית הספר הביתה, מתיישב, ישר קורא/מגיב/יוצר פוסטים חדשים.
נכון, נטשתי להמון שנים, מ-2009, זה אומר שעברנו מאז כמעט 5 שנים, במהלך 5 השנים האלה השתניתי אלפי פעמים, ממש כמו הכינוי שלי כאן בישרא, Phoenix, היו לי עליות, ירידות, מריבות, אהבות, להקות, סיום לימודים, גיוס ל-3 שנים, חוויתי מיתות של אנשים שונים ואהובים שאחת מהן היא הייתה כותבת כאן ממש בישרא, השתחררתי, עבדתי במספר עבודות שונות והנה אני כאן שוב, ברגע המכונן הזה שבאים ורוצים לסגור לי את המקום מפלט הכי גדול שהיה לי אי פעם בחיים בתכל'ס, כאן הייתי צועק החוצה הכל, כאן הייתי בוכה, כאן הייתי מאושר, כאן הייתי.
האתר הזה הוא לא עוד סתם אתר, הוא בית שני ולפעמים אפילו ראשון של המון אנשים, בין אם הם כותבים כאן או כבר לא, בין אם הם בחיים או כבר לא, זוהי המהות של האתר הזה, בית.
כאן זה לא בלוגר/וורדפרס/טמבלר, כאן זה ישראבלוג, הבית לבלוגר הישראלי, ויש כאן מיליוני פוסטים משלל הסוגים שמתארים רגעים קריטיים וגם כאלה שפחות בחיים של אנשים, לסגור את ישראבלוג יהיה כמו לבוא למישהו לבית, לקחת לו אלבום תמונות מכשהוא היה קטן ולשרוף אותו מול העיניים שלו.
זה פסיכי!!!
אני בחיים לא אשכח את היום הזה שידידה שלי סיפרה לי על האתר הזה.
השנה: 2006, גיל: 14, מיקום: חצר בית הספר.
"אתה קורא את הבלוג שלי?"
"מה זה בלוג?"
"מה אין לך ישרא?!"
"לא..."
"אז היום כשאתה חוזר הביתה אחרי הבית ספר אתה חייב להכנס, זה המספר בלוג שלי תכנס לשם ותראה, זה ממש מגניב"
לאחר כמה שעות נגמר היום הגעתי הביתה ובאמת נכנסתי למחשב לראות מה זה הבלוג הזה שהיא מדברת עליו, ובכלל, מה זה בלוג?
בחיים לא שמעתי על מילה כזו הזויה... בלוג.
קראתי, התלהבתי שיש מקום שפשוט אפשר לכתוב כל מה שעובר לך על הראש וזה לא משנה לך מי קורא את זה, כי זה שם ואתה הוצאת את זה החוצה, בלי פחד.
פתחתי בלוג ב-15/03/2006, פוסט ראשון פורסם כנראה פורסם בשעות הצהריים, ערכתי אותו ב-22:25.
אני לא מוכן שימחקו מתוך 3 השנים המדהימות שעברו עליי בחיים באותה תקופה את הבית השני שלי, אני לא מוכן שיקחו את הפוסט שלי ויזרקו אותם לפח, ולא, לשמור קובץ גיבוי של הבלוג על המחשב שלי זה לא אותו הדבר, זה לא אותו הקונספט, זה לא אותם הרגשות, זו לא אותה התחושה.
זה ריק, זה העתק, זיוף.
אז תצעקו ותצילו את המקום הזה.

אנחנו לא נשאר כרעש לבן.

PhoeniX.