נפש פילוסופית, מוח יצירתי וגוף חסר מנוחה. החיים הם שילוב.

במה ריקה.

זרקור בודד מקרין עיגול אור גדול במרכז הבמה.

פיצוץ ואז עשן.... מתפוגג והוא שם- הקוסם.

לבדו בתוך עיגול האור... מסנוור.

חליפה שחורה מחוייטת, חולצה לבנה מכופתרת, עניבת פפיון סגולה כהה, מגבעת. קוסם.

פניו מוצללות... אין רואים את עיניו.

דממה באולם.

"מתנדבת... אני צריך מתנדבת!" הוא מכריז בקול עמוק.

נשים רבות מרימות את ידן, היא יושבת בשקט.

"את שם! אותך אני רוצה!"

היא מרימה את ראשה ורואה שהוא מצביע עליה.

היא קמה בשקט... מבטה מבולבל... ניגשת לבמה, נעמדת לידו.

פניו עדיין מוצלות, מבטו כלפי מטה. לא רואים את עיניו.

"וכעת, לקסם!" הוא פונה אל הקהל. "אל תזוזי" הוא לוחש באוזנה.

תופים רועמים באוזניהם של הקהל... הציפיה.. המתח... כולם עוצרים נשימה כש...

זהו!!!

לשניה היא הספיקה לחטוף מבט חטוף בעיניו, כשהרים את ראשו לשניה.

מבט של כאב, שמחה, אהבה, שנאה, רצון- התאוות... כוח.

הקהל המום, היא נעלמה. הוא עומד שם לבד... כאילו לא זז. והיא... נעלמה.

אין פתח בבמה, אין חבלים או חוטים שישאוה, בלי טריקים, בלי ארונות קסומים. רק הוא והיא.

היא נעלמה.

"עכשיו תחזיר אותה" צועק מישהו בקהל...

"אי אפשר!" צועק הקוסם.... ברגע שאתה נעלם.. אין דרך חזרה.

הקהל מתלהם... כולם צועקים, כועסים.

הוא מחווה קידה מנומסת... ונעלם כפי שהופיע, בפתאומיות.

הוא ימשיך בדרכו כרגיל והעולם לא יזכור שהיא הייתה כאן.

הוא העלים אותה בשניה.

קסם.

אני עדיין זוכרת את השנייה הזו שראיתי את המבט בעיניים שלו- מבט של כאב, שמחה, אהבה, שנאה, רצון- התאוות... כוח.

ואז נעלמתי. כמו בקסם.