פרפרים בכל מיני צבעים

דבר ראשון, אני מצטערת.

חודשיים שלא עדכנתי. ואני יודעת שאין לזה תירוצים יותר מדי,

אבל העיקרי שבהם הוא שהמחשב שלי נדפק ואני כרגע כותבת מהמחשב של אבא. וגם לא היה לי הכי כוח לעדכן, למען האמת. וזה לא שלא היה מה לעדכן.

גם זה יהיה קצר, זה רק מין פוסט קצר לעדכן טיפה.

קודם כל, אני בקורס. לצערי הרב הקורס שתוכנן ל3 חודשים בהחלט יתארך עוד יותר, ומסתבר שזה דבר מאוד שכיח בקורסים של הטכני. הם הולכים לאיבוד. בניגוד לקורסים אחרים שיש להם התחלה וסיום, פה יש התחלה אבל אין סיום.

נתקלים בכל מיני תורנויות ואבט"שים ומשימות, הקורס מתארך עוד ועוד ועוד.

אה, וגם אי אפשר לדעת כלום. בשבוע שעבר היינו בשבוע משימה, ארזנו מנות קרב כל השבוע, וביום חמישי קמנו עם הידיעה שהיום נוסעים הביתה. לצערנו הרב, שלוש שעות לאחר מכן, המפקד הודיע לנו בשיא הקלילות שאנחנו סוגרות שבת.

וזה לא דבר כל כך נדיר בטכני.

בפסח, כשכולם היו בהדממה וקיבלו רגילה, אותנו דפקו וסגרנו בבסיס.

אגב, כששמענו שאנחנו סוגרות בשבוע שעבר לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בכי. מאור שלי, ועדי, והרבה מהחברים שלי הי"ג-י"ד התגייסו ביום ראשון.

לא יכולתי להיות איתם לפני שהם מתגייסים.

לגבי העניין של מאור פתרתי אותו בדרך שעדיפה על כלום,

המצאתי למפקדים שיש לי להביא מהבית דברים ושזה לא סובל דיחוי,כל מיני משככי כאבים לרגל שלי (שגם את זה אתם לא יודעים כי לא עדכנתי), ובקיצור נתנו לי לצאת הביתה ב4 אחרה"צ ולחזור למחרת בבוקר.

אז להיות עם החבר שלי לפני הגיוס שלו כן הספקתי, אבל עם השאר לא, ועל זה חבל לי מאוד.

לגבי הרגל שלי, יש לי איזה דלקת בעקב רגל ימין כבר יותר מחודש ורוב הזמן אני עם תחבושת אלסטית שעכשיו החלטתי שלא עוזרת. רק אתמול הייתי סופסוף אצל אורטופד שקבע שאני צריכה מדרסים.

בכל מקרה,

למרות כל הדברים הרעים,

אני ממש ממש אוהבת את הבנות שאיתי בקורס, ובמיוחד את אלה שבחדר.

כל אחת בעלת סיפור חיים יותר מעניין מהשני,

והן ממש מצחיקות וכיף איתן,

וכולנו תומכות אחת בשניה ועוזרות.

לכן כל פעם שסגרנו לא הייתה כל כך נוראית, אפילו כיפית, כי הייתי עם אנשים טובים, בניגוד לטירונות ששנאתי לסגור שבת כי לא אהבתי כל כך את הבנות.

המפקדים שלי הם חבורת סטלנים,

ועם כמה שזה יישמע מפגר, זה מאוד מבאס אותי.

כי דווקא רציתי שיהיו קפדנים וקשוחים, ואחר כך נשבור דיסטאנס ויהיה ממש כיף לשבור אותו. פה אין כזה דיסטאנס רציני אז זה לא יהיה כזה מיוחד לשבור אותו.

חוצמזה שאני גם הרבה פעמים מרגישה שאין עם מי לדבר במקום הזה, שאני אבודה במסגרת הגדולה והנוראית הזאת שנקראת צבא. בטירונות, עם המפקדים הקשוחים, הערכתי אותם וסמכתי עליהם ב100%, ידעתי שיש מי שדואג לי. ועכשיו, אני פשוט צריכה לשתוק, לא לשאול שאלות ולקוות לטוב.

בכלל, הקורס קצת עיוות את התפיסת חיים שלי וחבל לי על זה.

פתאום אני מתאמצת בשביל לקבל 60 במבחן, ואני מאושרת על זה שקיבלתי 76.

מגיעים קורסים חדשים לטכני ואני שמחה שעכשיו יש קורסים אחרים שאפשר לדפוק אותם עם שבתות ותורנויות.

כשמרגישים קצת לא טוב ישר מקווים לקבל קצת גימלים מהעניין.

בקיצור, זה מאוד מעצבן.

אבל זה שנתיים.

ועם כמה שאני לא מתה על הצבא אני לא מתחרטת שהתגייסתי ולהשתמט זה בהחלט לא הייתה אופציה בשבילי.

וזהו לבינתיים....

צ'או