לגמריי.
רק שיהיה לך איכפת כבר.
יהיה לך איכפת מעוד אנשים שסובבים אותך.
לא מתוך מחוייבות.
לא מתוך שאת לא רוצה לריב איתם או שכייף לך איתם, וחבל לך בלעדייהם.
לא בגלל שהם מספקים לך צרכים נפשיים.
לא בגלל שהם תורמים לך.
שיהיה לך כבר אכפת איך הם מרגישים.
וגם אם לא יצא לך מיזה כלום.
שיהיה לך אכפת שלהם לא יהיה רע.
גם אם זה לא קשור לזה שאת עשית להם משהו.
שתשאלי
שתתיחסי
שתבואי
שתרצי
שתבקשי
שתתחנני
שתעריכי חברות.
תלמדי מה זה יחסי גומלין.
תדעי מה זה כשצריך אותך.
תביני כבר, שאת לא יכולה רק לדרוש.
את צריכה גם לספק.
וגם אם זה קשה לך.
זה לא תירוץ.
ואפשר גם על זה לעושת עוד 20 שיחות.
עד ששוב א-ת תרגישי טוב.
תשימי את עצמך כבר במקום של החברות שלך.
תחשבי מה הם מרגישות.
ולא תדרשי
ותעשי פרצופים,
ותדרשי
ותגידי שהחברות הזאת חשובה לך,
ותדרשי,
ולא תביני.
ותנסי להבין.
אבל לא באמת.
לא באמת לקחת את עצמך, לראות איפה אני במקום הזה שלך.
ולא איפה את
לשים את הרגשות שלך בצד
ולחשוב.
באמת לחשוב
איך את
נכנסת
אלי.
ומרגישה אותי.
בלי הרגשות והדרישות
ורצונות
והחולומות
ושאיפות
ואהבה
המטורפת
ואגואיסטית
הזאת
לעצמך.
הכל.
וכל הזמן.
אני מנסה לעשות לך שיהיה הכי טוב בעולםםםם.
לדבר איתך
לצחוק איתך
להכין לך
להביא לך
לעשות לך
להיות איתך.
אני לא מושי-מושלמת, אבל אני משתדלת.
ולא רק לך.
לכל אחד שאני באמת באמת אוהבת ורוצה לעשות לו טוב.
ותגידו שלא.
אבל מה, מה אני מקבלת?
כלום. כלום ממך. כל כך הרבה מכל השאר.
וכלום ממך!!!!!!!!!
דווקא ממך!
ילדה, קצת אכפתיות?
את תחיי כל כך לבד אם תמשיכי
לא להתחייס לרגשות של אנשים.
ואולי לא, אולי תחיי עם מיליון אנשים מסביבך.
אבל לא איתי.
כי אני צריכה קצת- הקשבה.
שיהיה לך אכפת מעוד משהו-
חוץ מהתחת היפה והמעוצב שלך.
(וגם אם את חושבת שהוא לא).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
