אני זוכר ימים טובים יותר,

אני זוכר, שהיינו חבורה מגובשת, הכל נראה קטן עלינו, הוצאנו את הטוב מכל דבר אפשרי.

אני זוכר שהיית באה אלי לפעמים, והיינו מנגנים ביחד.

את תמיד ידעת למה אני התכוונתי,

והיינו ביחד, לא יותר מידי, אבל היינו.

וסיפרתי לך סודות, סיפרת לי את שלך.

ונעלמת.

תשעה חודשים עברו ולא ראיתי אותך.

אין לי מושג מה קורה איתך,

הקרבה הפכה לתהום.

ואני בטוח שכבר שכחת מי אני.

אני שונא את זה, אני שונא את העובדה שאני עוד זוכר מי את.

שאני זוכר את החיסרון.

וזוכר את הכאב הזה.

אין לי כל כך מה לומר, הכל עדיין לינארי, אין שינויים מפתיעים.

התחלתי לראות קצת יותר טלוויזיה, ואני חושב שזה כבר לא יקרה יותר.

אל תתנו לי להתחיל על כמה ש"כוכב נולד" ממולא בחנפנות, אהבה שקרית וילדות שמנות בנות 12.

יש שם אנשים שאשכרה מזייפים, ושומעים את זה, משום מה כולם אוהבים אותם.

עד כדי כך איבדנו את הדעה שלנו לרוב? בגלל שכמה מטומטמים אוהבים את הבן אדם הזה, אומר שהוא הבן אדם הנכון?

בולשיט.

היום ראיתי את ה"יפה והחנון", ו... אין לי מילים. בטוח ראיתם כבר פרק אחד ואתם יודעים על מה אני מדבר.

איך התדרדרנו למצב שבו הבידור שלנו זה לראות אנשים עם כישרון אמיתי נזרקים לצד כדי לפנות מקום לכל המאמים הזייפנים, בחורות מטומטמות, חנונים מושפלים, שלא לדבר על אנשים שיודו שבגדו באהוביהם כדי להרוויח קצת כסף.

סגרתי את הטלוויזיה וזרקתי אותה מהחלון.

זה ממש הכעיס אותי בזמן האחרון, ומכיוון שלא היה לי על מה לכתוב, אז זה הכל לבנתיים.

ShP