"בלילה, אני נוסע באוטבוס, יושב באותו מושב, מסתכל דרך החלון.

 ומתמכר.

 לתמונה שמשתנה כל הזמן, בניינים אדירים שיוצרים מעין ג'ונגל אורבני, 

 אורות צבעוניים המרחפים בחושך, כמו כוכבים נופלים.

 לרוח הקרירה שבשבילי היא מתנה, ביום חם שכזה.

 כשאני מסובב את ראשי אני רואה אותה שוב, יושבת, מסתכלת דרך החלון.

 מתמכרת לזה, בדיוק כמוני.

 אולי הפעם, אולי הפעם אני אדבר איתה, ואז בפעם הבאה שנינו ביחד נצפה בתמונה הזאת.

 אני קם מהמושב.

 מתקדם לאט לאט.

 אבל שוב, היא תמשיך לצפות לבד, זאת התחנה שלי, כאן אני עוצר."

149 איש נהרגו בהתרסקות מטוס בספרד.

להרבה אנשים זה לא יזיז, אבל כשאני מתאר את התמונה הזאת בראש בא לי להקיא.

אנשים כבר רגילים למוות, העולם התמים נעלם כבר ממזמן.

ילד נדרס פה, בחורה טבעה שם, מטורף רצח את כל המשפחה שלו.

כבר לא מזיז.

אני חושב שעם הזמן, מוות קיבל פרספקטיבה שונה, של דבר נורמלי.

בין אם זה קורה, או בין אם צוחקים על זה.

אתה אומר כל הזמן "בא לי למות", וכשהרגע הזה מגיע, אתה פשוט לא מבין את זה.

אתה לא רוצה למות.

אלא אם כן אתה מתאבד...

תתכוננו לנאום עצבני וארוך...

גם היום ראיתי את ה"יפה והחנון", ואני מאוד מתבייש בזה.

הדניאל הכלבה הזאת והתינוק במבה היו צריכים לעוף, זה כמו עינוי, זה כמו לגרד גיר שלא נגמר על הלוח.

היא צורחת על המסכן הזה כל הזמן, כמה שהוא משתדל היא לא שמה זין, הכל חייב להיות מושלם, ואם זה לא אז, אוי לא, תתכוננו לעוד נאום שידגיש כמה שהוא אפס וחסר תועלת, איך זה אמור לעורר אצלו מוטיבציה? בתור ספורטאית את היית צריכה להבין את זה, אבל מה לעשות שאת פוסטמה כמו כמעט כל הבנות שם.

איך הוא יכול לסבול את זה, איך הם יכולים לסבול את כל המטומטמות האלה?!

אני הייתי כבר תוקע להן את הראש באסלה, מטביע אותן בבריכה, תוקע להן עקב בראש, ועוד דרכים מגוונות להוציא את העצבים.

זאת תוכנית על זוגיות, קשה לכן לסבול קצת אם הבן זוג שלכן חלש חברתית ולא יודע מה אתן רוצות מהחיים שלו? תעשו בדיוק כמו שהמעפן הזה שפרש עשה ותחסכו ממני את הרצון לדפוק לכן נעל של גוצ'י בראש.

נכון שיש בנות חמודות שכן מפרגנות, נכון שזאת בסך הכל תוכנית, אבל זאת גם הבעיה, חלק מהבחורים הולכים לחטוף צלקת לחיים על ההשפלה הזאת, העיקר כל ה"כוכבים נולדים" שנפלו חוו דכאונות קשים, תחשבו איך זה להיות אפס מפורסם בכל הארץ.

קיצר, פוסטמות, להתרחק ממני בבקשה.

אני חושב שאני מתחיל להיות קצת יותר אופטימי.

לראות את הדברים הטובים שבחיים, לחשוב על מה יש לך, ולא על מה שאין.

ו...לא יודע, זה גורם לי להיות שמח.

נכון שיש דברים כואבים בחיים שנזכרים בהם שוב ושוב.

אבל, לפחות אתה עדיין חי, ויש לך הזדמנות לשנות את החיים כפי שתרצה.

מי יודע מה יהיה בעתיד שלנו.

ShP