עליתי. המון. זה לא קל. לא קל להסתכל על המשקל ולראת 55.
אני מאשימה אינסוף דברים:
התרופות, האקס, התקופה האינטנסיבית, המרחק מהבית, שברי המאמץ...
אבל הכל נגמר
ויש רק אותי,
הבחורה שלא מסוגלת להגיד לא לאוכל,
ואני אשמה.
אני אשמה.
ועכשיו אני חוזרת לשגרה שלי, אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי בה
חדר כושר
אוכל מהבית
בלי לצאת לאכול לייט נייט
בלי לנשנש
אבל.. גם בלי לרעוב.
ואני עוברת לפרוזאק,
אני מקווה שהוא יעזור (קצת חולני, לקוות לתופעת לוואי של תרופה שעושה חוסר תאבון)
או לפחות לא ישמין אותי כמו התרופה הקודמת (הנה אני שוב מאשימה מישהו אחר. די עם זה.)
ואולי גם יהיה לי טוב, בדרך...
אני הולכת לעשות משהו שכבר עשיתי
ולרדת 10 קילו
כי באמת שצריך,
אז בהצלחה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
