כשהיינו בגילך או איפה טעינו

יש לי חברה חדשה, היא מתקשרת אלי כמעט מידי יום, אנחנו מחליפות חוויות, רשמים, קצת רכילות ומתעדכנות במצב הרוח היומי. המורה נחמה (שם בדוי, אבל איזה שם מורתי).

לפניי יומיים היא התקשרה לספר לי שהנסיכה, יורשת העצר, הוד מעלתה, הגיעה בשעה 9:00 לבית הספר, למה? ככה בא לה...לא ממש התחשק לה אז היא לא הלכה לשעה הראשונה.

אתמול, רק הגעתי הביתה, עוד לא הספקתי להניח את התיק, ומי בטלפון....נחמה.

היום הגברת הגיעה ב-10:00 לבית הספר. חייבת להגיד לזכותה, לא שוקטת על שמריה, יש התקדמות, לא תמיד אותו דבר. הפעם פספסנו מבחן - הציון הצפוי 40. אח אח אח, איזו שמחה, איזה דרך נחמדת לסיים את היום.

הנסיכה לא בבית, יש לי זמן לחשב את צעדי, לתכנן את טון הדיבור ואת הדברים שאגיד. לא לירות מהמותן, לא לשדר כעס, לשדר החלטיות נחישות וגם רכות......

טוב כמעט הצלחתי, איך שהתחלתי לדבר, היא נסגרת, מורידה את הראש ואין תגובה. אני מוצאת שאני מדברת ומדברת ואין לי שום מעצור, שום דבר שיעצור את השטף (היא הרי לא עונה לי)......המורה תיתן לה להבחן במועד אחר..כן, היא אמרה לה, ברגע זה אין לי שום דרך לדעת אם זה נכון, אני צריכה להתקשר שוב לנחמה לשאול..

המבחן המפוספס לא ממש מענין אותי, חוסר האמינות, המניפולציה, השקר ששיקרה לאבא שלה בבוקר (קיבלתי SMS המורה לא באה לשעתיים ראשונות) כדי לא ללכת למבחן - זה מעלה לי את הטמפרטורה לדרגות גבוהות.

לא רוצה לכעוס על בסיס יומי, רוצה לפתח איתה משהו אחר - אולי אני לא מתקשרת נכון?