כשהיינו בגילך או איפה טעינו

קברנו היום את י. שנפטר לאחר מחלה קשה והוא בן ארבעים ומשהו בסך הכל. לא היינו חברים, קצת עבדנו ביחד על פרויקט לפני כמה שנים.

קיבלתי את ההודעה היום בבוקר בדרך לעבודה. עד לאותה נקודה בנסיעה הייתי שקועה בלרחם על עצמי מאד, מאד, כי לא ממש בא לי על השבוע, כי בשבוע שעבר השיחה עם שלמה (הבוס הלא ממש רישמי שלי) הורידה לי את המוטיבציה לרצפה, חשבתי איך וכמה לא מעריכים אותו (ממש שברוןלב , היום הודיעו לי שקיבלתי עוד 1500 שח' למשכורת) ובכלל, כמה כל השכל שלי לא ממש עזר לי להתקדם בחיים ואיך אני תקועה, בלי הגדרת תפקיד ובלי מיקום הגיוני בארגון....ועוד רחמים ועוד קיטורים שהרסו לי את השבת ואת כל מצב הרוח להתחיל את השבוע בכלל.

אני נוסעת הרבה - גרה במרכז, עובדת במפרץ חיפה, יש לי המון דרך לחשוב כל יום, וכל זה עבר בגלגלי השיניים של המוח הלא ממש בריא שלי, עד צומת יגור, שם קיבלתי את ההודעה שכל סדר היום משתנה כי יש הלוויה.

ושם חשבתי שאולי לא כל כך נורא, שכדאי קצת להתעודד ולמנות את הברכות במקום לשקוע לתוך ה"צרות" (שחיות רק אצלי במוח ולא בשום יקום מציאותי).

נכון, זה מאד באנלי להגיד בוא נכנס לפרופורציות - אבל הבאנלי והנדוש הם חומרי היום יום שלנו, הם המציאות אותה אנחנו חיים וכמו שכל הטפת מוסר שלי לעצמי תמיד נגמרת "את לא אנה קרנינה, את הדרמה תשאירי לספרים ולסרטים ויאללה לכי תעשי כלים, כי זה מביא שלווה אמיתית לנפש".