כמה זמן לא כתבתי פה, זה כבר נהיה מרגש :|
אולי זה בגלל שבתקופה האחרונה לא היה לי זמן לכתוב פה [ וזה סתם תירוץ ],
ואולי בגלל שהתקופה האחרונה הייתה כל כך מבלבלת ונוראית, עד שכמעט הפכתי לקיצונית בלתי הפיכה.
אבל אז הגיע האור...
ובין כל אי ההבנות, הטענות, ההתבכיינויות... הכל -שוב- נהיה יותר פשוט.
כל הבעיות שלי הצליחו להתגמד שוב, וזה הגיע אלי כך פתאום, וכן, בדיוק מזה אני מפחדת.
במהירות שבא זה הגיע, ככה זה גם ילך? לא מאמינה בזה. הפעם זה תלוי בי,
הכל זה עניין של בחירה.
בחירה של איך לראות את החיים - בתור שביל? או בתור מרחב אינסופי של אפשרויות.
להציב לי מכשולים? או לדעת מה אני רוצה.
הכל עניין של בחירה, הכל בראש... ואני אומרת לכם, לא קל להתנגד לראש הממזר הזה.
כרגע הצלחתי להתנגד לו, לחשוב בדרך שתעשה לי טוב.
חלק עצום מזה זה שהפסקתי לעשן. הפסקה. לשבוע.
אני מרגישה מלאת אנרגיות, פתאום אני יכולה לנשום, פתאום אני לא משתעלת,
פתאום יש לי חושים, פתאום טוב לי.
אבל זו רק הפסקה קצרה. טיפשי, אני יודעת, אני מרשה לעצמי יותר מידי...
אל תשאלו, כי גם אין לי שום דרך להצדיק את עצמי. שום דרך.
טיפשי לחזור לאותה נקודה שבה היה לי רע, לא?
אבל אני עדיין עושה את זה.
אם חזרה לי המוזה? לא כל כך. אין לי יצירות אובדניות ודרמתיות בראש או בתת-מודע שיזעזעו וימשכו את תשומת ליבו של כל אדם חסר-ידע-באמנות.
המוח שלי לא משדר גלי יצירתיות מלבד אותן משימות שהוטלו עלי בתקשורת -
שלושה סרטים דוקומנטריים.
הם מהווים לי סוג של ריגוש טוב, תחושה שאני יוצרת ושום דבר לא יוכל לעצור בעדי, שום דבר לא חשוב כשאני יוצרת...
זאת הדרך שלי להראות לעולם מה עובר לי בראש, פשוט הרגשה נהדרת.
ו...
אני טסה לגרמניה!! לעשרה ימים! ווהו...
זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. בדיוק.
קצת לברוח מהשיגרה, שאני לא רוצה להגדיר אותה כטובה או רעה, רק שיגרה. קצת להיעלם מכאב הראש של הלימודים, קצת להיעלם מכאב הראש של המחשבות הבלתי פוסקות על איך ולמה. קצת להפוך הכל ליותר פשוט.
אולי זה לא טוב להגיד שנדמה שהחיים מתחילים להסתדר, אתם יודעים... לא לפתוח פה לשטן...
אבל מ'כפת לי, כאילו שהשטן באמת שומע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
