היה מושלם. היה כל כך טוב שזה לא ייאמן...
היו רגעים מצחיקים (לרוב), היו רגעים משמחים, היו רגעים שטותיים, היו רגעים מרגשים, היו רגעים עצובים, וגם רגעים קשים.
אבל גם כשהיה רע, היה טוב. מן תחושה כזאת, בלתי מובנת... שאי אפשר באמת להסביר.
כשהיה לי עצוב, כשהיה לי קשה, כשהרגשתי לבד... אף לא לרגע היה לי רע. מוזר. עשרה ימים של מושלמות.
למדתי המון - על עצמי. למדתי מאנשים אחרים, מעוררי השראה. למדתי להכיר תרבות אחרת. גיבשתי דעות, לא הפסקתי ללמוד וליצור. פירגנו לי, העריכו אותי, את הכישרון שלי, את הייחודיות שלי... הרגשתי חלק מיוחד מתוך השלם. הייתה תחושה שכולם שווים, אך באותה מידה כל אדם מיוחד ונהדר בפני עצמו.
עכשיו?
חזרתי לארץ, למדינה שלי... ארץ ישראל. בלי ספק המקום שאני קוראת לו בית.
אחרי דיונים רבים על השואה, אחרי שראיתי את האנטישמיות במו עיני... לא חזרתי יותר פטריוטית. לא.
אני יודעת שלמדינת ישראל ולתרבות הישראלית יש מיליון חסרונות. אבל יש גם חמימות ואהבה ודרך מחשבה מסוימת - שלתוכה נולדתי ובה גדלתי... וזה הבית שלי. וגם שם באירופה הקרירה יש נופים מדהימים, ואנשים שונים ומשונים, אבל זו לא אני - הקרירות הזאת לא בשבילי.
אבל בכל זאת, עכשיו שאני בארץ... רע לי.
חזרתי לאותה שיגרה, עם אותם אנשים, הורים, חברים, מסגרות - וכשאני צוחקת ושמחה - רע לי.
נראה לי שפה אני יותר מידי מתאמצת כדי להוציא מאנשים מילה טובה, להרגיש מיוחדת... יותר מידי מנסה לשפץ את עצמי, במקום להיות עצמי - כי להיות עצמך זה פשוט לא מספיק פה.
כואב לי לחזור לשיגרה שכזאת, אבל אולי עכשיו אני אוכל ללמוד ממה שאני יודעת שעשה לי טוב, מהעשרה ימים האלה בגרמניה שהיו פשוט מושלמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
