נעלמתי.
נו מה יש? קצת זמן לעצמי, מה רע?
ואתם יודעים מה? אם אף אחד לא היה בא ואומר לי שנעלמתי, לא הייתי מרגישה את זה בכלל.
זה מוזר, אבל ככה זה אצלי כנראה - אם אף אחד אחר לא ייתן לי תחושה של בית, אני אלך למקום אחר, או מישהו אחר... כי בסופו של דבר - אדם בתוך עצמו הוא גר, לא?
אני מרגישה סוג של מחוייבות להופיע פה שוב, בעולם שלכם, או יותר נכון - שלנו.
אולי מתוך אילוץ, וסתם כי אני רוצה לספק אחרים... אבל היי! אתם יודעים מה כל כך נפלא בזה?
שאני באמת, באמת באמת, יודעים לפרגן לעצמי. בלי שום אגו מנופח, בלי שום התנשאות...
אני שם בשביל עצמי, כדי לתת את הפידבק הזה שכביכול "כל אדם מוכרח לקבל מאחרים".
איזו תחושה נפלאה זה לקבל את זה מעצמך...
מן הרגשה עצומה, בתוך תוכי - שאני יכולה להשיג הכל!
אני רוצה לתת לאחרים את הכח הזה לפרגן לעצמם, כי זה כל כך נהדר וכל כך תורם. ברגע שאני יודעת לתת לעצמי, אני עוד יותר יודעת לתת לאחרים.
אין לי מושג איך זה קרה... איך קרה שהזמן טס? הזמן טס כשמחשבות מיותרות לא עוברות לי בראש. בלי שום מחשבות על מה כדאי, ומה צריך... ופתאום שכל זה נעלם, ורק המעשים והספונטניות נשארים - אני לא מרגישה פיספוס, ולא מרגישה פחדים.
אז שוב,
אני לא ממש הבנתי איך זה קרה -
אבל נעלמתי.
וזה נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
