הגיגית

זה קטע שכתבתי לפני כשנתיים

במדבר פרק יא

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּלבִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיואִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּהעָלָי.  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּהאִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, ... מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. 

העם בוכה למשפחותיו – איש לפתח אוהלו. כל אחד לבד. התלונה היא קולקטיבית אבל אין קולקטיב אלא אוסף פרטים מבוהל ונפחד. אין כאן חירות אלא הצטופפות עדרית של עבדים מבוהלים.

בסיס החירות הוא בתחושת ביטחון. בסביבה תומכת ומקבלת. תחילתה כפי שמתאר משה הוא בילדות: אני דואג, אני נותן ביטחון ואהבה כשאת האומן את היונק, כמו האם ההרה והתניקה – אני מקנה לילדתי למרות התלות שלה בי בצד החומרי את החירות לפרוח ולשגשג בדרכה.

החירות האישית שלה תגדל ותפרח בקרבנו. המשפחה היא הכר הטוב עליו צומחת החירות האישית, הניזונה מאהבה.

ולכן יש קשר עמוק בין פסח חג החירות לפסח חג המשפחה.