הגיגית

לאחרונה לא כתבתי בשל אירוע משפחתי משמח (שעליו אמר כבר יצחק שמיר: מי שצריך לדעת יודע ומי שלא יודע לא צריך לדעת). בשל אותו אירוע משפחתי משמח הזדמנתי בשעריו של בית חולים גדול.

בדיוק באותו היום התפרסמה הכתבה הזאת על שביתת הרופאים בביה"ח סורוקה עקב אלימות שהופנתה כנגד סטז'ר במיון.

הכתבה גררה אחריה שיח חרשים של ממש בין הציבור לבין רופאים (או מי ששמו להם מטרה לדבר בשמם).

ניכר שהרופאים נדהמו ממש מכמות התגובות שגם אם לא תמכו במעשי אלימות, נטו לפחות להבנה של הקהל האלים.

כיוון שבאותו ערב חזרתי אני ממחלקה בבית חולים והייתי חדור בתחושות ורשמים היתה הקריאה בכתבה חוויה קרובה במיוחד. למען הגילוי הנאות, אני עצמי לא נפגעתי מהמערכת, אני בן הארץ, אני יודע את השפה והמנהגים, יש לי הבנה מסויימת של המושגים הרפואיים ושל ההיררכיה הקיימת. אבל ראיתי את האחרים. ראיתי עולים וקשישים וחרדים וסתם אשה שמנה ושקטה מאד. וראיתי אותם נרמסים.

הרופאים ואנשי הצוות הרפואי עובדים מאד קשה. אין על כך ויכוח. אולם המערכת כמערכת אינה מכירה בחולה כאדם. היחס לחולה נע לרוב בין מטרד שצריך להעביר אותו הלאה, כיחס שמקבלת עגבניה בבית אריזה, לבין מכשיר ל"מיקסום רווחים" (דרך קופת החולים או הביטוח). מכאן נגזרת התופעה הראשית בה נתקל כל מבקר בין כתלי בית החולים: בירוקרטיה למטרת כסת"ח ולמטרת מיצוי הפוטנציאל הכספי, לפני הכל. אחד הפחדים המרכזיים של האדם הניצב בפני המערכת הוא שבדיוק יחסר המסמך הנכון, החתימה הנכונה, ששוב יטרטרו אותו מאשנב לאשנב, שידרשו ממנו להגיע בשעה בלתי סבירה למקום נטול תחבורה ציבורית. לא כל החששות אמיתיים כתלוש משכורתו של הרופא, אבל הם קיימים בתודעה ומשפיעים על הלחץ בו נתון החולה (למעשה הלקוח, שזכאי לקבל בדין את השירות אותו מעניק בית החולים).

החולה הנכנס בשערי בית החולים אינו נכנס לבנק או לדואר (כבתגובתו האוילית של המתיימר להיות ד"ר מתגובה 41 שם). הוא דואג, הוא לחוץ, לרוב כואב, לעתים הוא נמצא בפירוש ברגע הקשה ביותר בחייו (גם אם סובייקטיבית). עליו להסתדר לבד. להסתדר לבד מול מצוקת החניה, לבד לשרך דרכו בין אתרי הבניה בהם מתהדר כל בי"ח בישראל, לבד מול שילוט חסר, מבלבל או לא קיים. לבד. זה פשוט בלתי אפשרי. לכן מגיע עם כל חולה לפחות מלווה אחד. המלווה מסייע במקום בו המערכת נכשלה. ודאי שהמלווה משמש לחולה כפה (לתמיהתו של ה"רופא" מתגובה 21 שם שטוען שהמלווים הם הקולניים והאלימים).

אינני אדם אלים או קולני, גם לא בני משפחתי, אך באורח פלא כמעט ולא היתה סיטואציה בבית חולים בה לא "עלה לנו הדם לראש". הזלזול באדם נראה כמובנה במערכת. הארכיטקטורה מקטינה אותו, השפה מנכרת אותו, אדישות רוב הצוות (יש לזכור שעל כל רופא רואה החולה מספר אנשי מנהלה, סיעוד, סטז'רים ועוד גורמים לא מזוהים בהיררכיה הלא לגמרי ברורה של מונחים וצבעי חלוקים) גורמת לו רצון להתבלט, פן ישכחו אותו. עינייניו הצנועים ביותר מוטלים לעין כל, נאמרים בקול, באין מפריע. דנים בו, בעתידו, בכאביו, מעל ראשו. הוא אינו זוכה להסבר, או שזוכה לתקציר מלל בלתי מובן שנשמע רק כמו "אני-אומר-את-זה-כי-אם-לא-אז -יוכלו-לתבוע-אותי-ועכשיו-אין-לי-זמן-לשאלות".

לא. אינני תומך באלימות אך אני בהחלט מבין כיצד מגיע אדם נורמטיבי (במיוחד אם עם בנה החולה, למשל) לצרוח על רופא.

המציאות היא שבעלי זרוע, בעלי קול ותקיפות יזכו ברוב המקרים להתייחסות יותר מאשר מי שישב וישא את צערו בשקט. הצועק יקבל יותר זמן, יותר הסברים. ירגיעו אותו, יתייחסו אליו כאינדיבידואל (גם אם בעייתי, לפחות יזכה שיסתכלו לו בעיניים ויקראו לו בשמו). המאיים יצליח לקבל זכות לעוד מעקף בירוקרטי שהיה נסתר ונעלם מהשקט.

מה על המערכת לעשות?

ראשית דרוש חינוך מחדש בבתי הספר לרפואה ולסיעוד. על אנשי הצוות להבין שחיוך (גם אם לא אמיתי וכן), טון דיבור ויד תומכת אינם לוקחים יותר זמן מתגובה רגוזה ועצבנית, מקטינים את המתח ומגבירים את שיתוף הפעולה בין הלקוח לנותן השירות.

על מנהלת בית החולים לדאוג שכל אדם, גם חולה, גם נכה, יוכל להיות מסוגל להגיע לכל נקודה בלי להזדקק לליווי. עם נקודות הורדה לרכב, עם שילוט נאות ובלי צורך לדלג מעל ערימות פסולת-בניה.

כמו-כן דרושה במיוחד הבנה של הצוות הלא-רפואי, הכספי והמנהלי שהם עומדים מול קהל שנמצא במצוקה. יש למצוא דרכים יעילות (אולי טכנולוגיות כמו טלפון, אינטרנט, דוא"ל ופקס יוכלו לסייע) למיצוי כל קושי בירוקרטי. כל אחד, גם השקטים, יקבלו את כל האפשרויות. רק אז לא רק שלא יהיה צורך בצעקות, לצועק גם לא תצמח כל טובת הנאה מהתלהמותו. יש להקצות פקיד מיוחד ל"נושאים קשים" לטיפולים בירוקרטיים סבוכים. פונה בעייתי יוכל להכנס ולדון בישיבה ובחדר סגור עד שיפתרו בעיותיו בלי לעכב את התור ומבלי שכל הנאספים "יזכו" לשמוע על כל בדיקה שעבר ומה היות תוצאותיה.

השבתת בית חולים היא צעד אוילי. יש ליצור גוף שבו יהיו חברים נציגים של כל המקצועות שימצא דרכים להפוך את חווית הביקור בבית החולים לפחות לחוצה ומאיימת עבור הקהל. זה לא צריך לעלות יותר. דרושה רק מודעות. תגובות כגון "אתם לא יודעים כמה קשה אנחנו עובדים ובעד משכורת רעב" אינן ראויות לאנשים המוחזקים כאינטליגנטים (בעיני עצמם, הרבה יותר מהקהל המטריד אותם).

לא. אני לא מאמין שיצא מזה משהו. אבל לפחות שחררתי קצת קיטור.