הגיגית

אגב, באייל הקורא התפרסמה לא מכבר סקירת הספר ע"י אהוד פירר.

כידוע, הספר מתאר את תולדותיהם של יהודי גרמניה ב-200 השנים בין כניסת מנדלסון לברלין ועד שהיטלר תפס את השלטון. אילון אינו היסטוריון המתאר תופעות והתפתחויות במשיכות מכחול רחבות, תיאורו מזכיר ציור פוינליסטי של קלוד סרה – עשרות סיפורים, אנקדוטות, רכילויות ופרטים ביוגרפיים, נקודות-נקודות המתיימרות לצייר תמונה ביוגרפית משותפת. מבחינה זו עבודתו של אילון מדהימה בהיקפה, הוא עבר על מאות ואולי אלפי מקורות שכתבו עשרות יהודים, מומרים וגויים במשך השנים בהן עוסק הספר. יש לשים לב שבניגוד לספרים אחרים כגון זה של גראופה "היהדות המודרנית בהתהוותה", למשל, העוסק באותו פרק זמן ומרחב גיאוגרפי, אילון לא מתעניין ביהדות אלא ביהודים.

הבחירה של אילון לגיטימית ואף הירואית אולם כתוצאה מכך אובד, לטעמי, חלק ניכר מהידע. תופעות והתפתחויות מעומעמות לכדי חוסר קיום רציף ונשטפות בזרם בלתי פוסק של מה שנדמה לעתים כלהג רכילותי. כך למשל לא מתוארת צמיחתם של זרמי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. ליאו בק (משום מה מופיע בספר כ"ליאון") ואברהם גייגר (מנהיגי וראשי זרמים אלה) מוזכרים בחטף ב-2-3 אזכורים שוליים. לא מוזכרים כלל מדע היהדות, "חכמת ישראל" ואגודת "מקיצי נרדמים" אשר מהווים תוצר גרמני מאד מחד וחידוש יהודי חשוב מאידך, שהציב את התשתית הרוחנית של הציונות ואת נקודת ההשקפה על היהדות כדת התבונה. הציונות אינה נדונה כתנועה אלא כציון ביוגרפי הנסמך לציטוט מפי דמויות (כמו למשל "הציוני בירנבאום כתב"). אפילו הרצל עצמו מאוזכר רק ברפרוף. הדבר חמור במיוחד עקב חוסר האיזון הקיים בספר בין דמויות מרכזיות ומשפיעות לדמויות שוליים. דמויות כמו בעלת הסלון הספרותי רחל לוין רוברט וארנהאגן או הסופר הרומנטי הבינוני (לפי דברי המחבר) ברתולד אוארבך, הזוכים לעשרות אזכורים כל אחד.

יתרה מזאת, היריעה עליה מצייר אילון את הדיוקן הפוינטליסטי שלו, הווה אומר הרייך והקיסרות הגרמנית, על מוסדותיהם, משטרם ומערכת המשפט שלהם, מבצבצים ועולים מבעד לסיפורים הקטנים. אולם תיאור שלם שלהם לא מופיע בספר, אף לא בהערת שוליים. ניתן להבין כי מערכת המשפט ברוב מאתיים השנים בהן דן הספר היתה חופשית יחסית (לראיה עונשים שביקש השליט שיוטלו על מספר יהודים מ"גיבורי" הספר הומתקו או בוטלו ע"י ערכאות המשפט). מעניין היה ללמוד יותר על הדינמיקה השלטונית-משפטית באופן ישיר ולפחות באמצעות הערת-שוליים או הפניה ביבליוגרפית, וזו רק דוגמה אחת. לי חסרה גם מפה גיאוגרפית של הרייך, שכן אני אחד מאותו מיעוט קוראי הספר שאינו מסוגל להצביע מתוך שינה על מיקומה של נסיכות הסן, למשל.

עמוס אילון מתעניין ומבין בספרות. רוב היהודים גיבורי הספר באים מתחומים אלה. למדע ופילוסופיה הוא נותן מקום קטן יותר (הרמן כהן מוזכר שש פעמים, פרנץ רוזנצוייג פעם אחת) ומוזיקאים הוא מזכיר רק ברשימות-מלאי (כגון מאהלר, מיירבר ואחרים) אגב, פרט שהרגיז אותי במיוחד, אילון כותב על המוזיקה של מאהלר שאין בה שום דבר יהודי. חבל שאילון לא חבר לאורי קיין למסעו בעקבות המוזיקה של מאהלר בה גילה רבדים עמוקים של ניגונים יהודיים.

גם סיפורו המרתק של ולטר רתנאו מובא באופן מקוטע, עם חלקים חוזרים על עצמם בפרקים שונים, שרבוב עודף של אנקדוטות רכילותיות ו"קפיצות" לא מוסברות בתפיסתו עד כדי כך שלוקח לקורא זמן להבין שמדובר באותו אדם. סיפורו של רתנאו היה ראוי לכתיבה קוהרנטית ועקבית יותר, כתיבה שתוכל לגרום לקורא הזדהות עם דמות כה מורכבת ומרתקת.

אולם התוכן אינו הסיבה בשלה מצאתי עצמי כותב ביקורת על הספר. קריאתו היתה חוויה בלתי-נעימה. לקח לי זמן מה לגבש את ההבנה שהדבר שהפריע לי במהלך הקריאה היתה העריכה, או יותר נכון, העדרה. דומה שפרקי הספר נכתבו ו/או תורגמו בנפרד. אין בכך כל פסול, אולם, תפקידו של עורך הוא לעשות הרמוניזציה של הספר, כך שהקורא לא יחוש בכך. וכאן נכשל העורך (ששמו לא מצויין) כשלון חרוץ. אתחיל דווקא מהסוף. דומה שהפרק האחרון תורגם ראשון. פרק זה מכיל מספר הערות הבהרה מאת המתרגם. הערות הנעדרות כליל משאר פרקי הספר. הערה אחת למשל מסבירה מי היו רובספייר ודנטון, דבר מגוכח למדי להסבר בסוף ספר המכיל כמות עצומה של אישים ומושגים מוכרים הרבה פחות לציבור, שלא זוכים לכל הערת הסבר.

דוגמה נוספת לכשל עריכתי היא מתן הסבר על מושגים לא בשעה שהם מופיעים לראשונה אלא במיקום מקרי ואתן דוגמא לכך, (ע"ר) 23 נכתב "ביתו של אפרים בסגנון הרוקוקו ... שכן בפינת אונטר-דן-לינדן" (ע"ר) 90 נכתב, בהקשר דומה: "בנימין אפרים, בן למשפחה עתירת הון של יהודי חצר, שארמונה בברלין ניצב סמוך לרחוב אונטר-דן-לינדן, השדרה המרכזית של ברלין." ממה נפשך, אם אינני יודע מהי "אונטר דן-לינדן" ראוי היה שהמושג יוסבר (ע"ר) 23 ולא יורחב בהסבר 67 עמודים מאוחר יותר (אגב, כך קורה גם למושג החשוב "בילדונג" המוזכר תחילה ללא הסבר ואף ללא הערת שולים מאת המתרגם, ומוסבר מאוחר יותר). גם האזכור המורחב לגבי אפרים צורם בחזרתיות שלו על מידע (בלתי חשוב) שכבר הוזכר בפרק קודם.

מפריעות במיוחד חזרות סמוכות של אותו רעיון בניסוח שונה. למשל "שנת המהפכה ...  היתה נקודת מפנה מכרעת ליהודי גרמניה ... ליברלים בני כל הדתות התקרבו זה לזה יותר מאי פעם בעבר". ובפסקה עוקבת (!) "שנת האיוולת, כפי שנקראה לאחר מכן, הניבה יחסי קרבה חדשים בין ליברלים בני כל הדתות". אצל הקורא נוצר רושם שהמחבר כביכול התלבט בין שני הניסוחים והותיר את שניהם, העורך השאיר אותם ולא ביצע כל עריכה.

התרגום סיפק מספר שעשועים לשוניים כמו למשל: "באחד המכתבים ששלח להנרייטה מהאחוזה הפיאודלית של משפחתו, כינה אותה הומהולט טירת השעמום" (ע"מ 76). קראתי את המשפט מספר פעמים עד שהבנתי שלא הנרייטה היא טירת השעמום אלא האחוזה. ויש עוד כאלה.

תורת היחסות זכתה באופן עקבי לתרגום השגוי "תורת היחסיות", פרט לפעם אחת בעמוד 385 בה שורבב (בטעות?) התרגום (הנכון) "תורת היחסות".

כל אלו הן רק דוגמאות לעריכה שהופכת את הקריאה בספר למייגעת ולעתים מעצבנת ממש. נכון, אין זה ספר קריאה אלא ספר עיון פופולרי, אך הח"מ הוא צרכן אדוק של ספרות כזו ואין כל הצדקה לזלזל בקורא באופן שעולה מדפיו של הספר.

עם זאת, ובאופן נאמן למדי לחוסר האחידות וחוסר האיזון השולט בספר, הפרק המרתק, החשוב והמעניין ביותר הוא הפרק "רוחות מלחמה" הדן באוירה הציבורית שהובילה וליוותה את מלחמת העולם הראשונה. כאן העדויות מכלי ראשון ממחישות היטב את אותה "רוח התקופה" הלאומנית ששטפה את אירופה (כולל, שלא לומר כמעט בראשות יהודיה) כמו רוח תזזית. בפרק הזה הציור הנקודתי מצליח למסור תמונה מדוייקת, חודרת, אנושית ומזעזעת יותר מספרים תיאורטיים רבים שעסקו בנושא. פרק זה, היכול לעמוד בפני עצמו, ראוי שילמד היטב.

ומילה אחרונה לגבי סגנונו של המחבר. המשפט הבא, דומני, מוטב לו לא היה נכתב, או שהיה מוצא עצמו נזרק בעריכה. כותב עמוס אילון בלי שידו תרעד "רחל היתה ממש מכוערת, כמוה גם דורותיאה מנדלסון הגוצה האדמונית" (91-90) אך על טעם ועל ריח כנראה שאין להתווכח.