הגיגית

קניתי את הספר "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד. כהרגלי התחלתי מעלעל בו, לאחר הרכישה. התחלתי ופשוט לא יכלתי להניחו. הוא דרש ממני לנסוע אל האוניברסיטה בגבעת רם, מקומו הטבעי של הירשפלד עבורי. ולקרוא.

הספר תפס אותי בצורה לא רגילה. נשאבתי לתוכו, לתוך האמת שבו, לתור האור שבו מאיר הירשפלד את חייו.

אינך יכול להכנס ציני לספר. העברית הנהדרת, המדוייקת, של הירשפלד, שעושה בה ככל העולה על רוחו, כאביו, הנגר וכלי עבודתו, משרה איזו אוירה של רצינות, של כנות, של, כך הוא אומר לא פעם, קדושה.

אז שמתי את הציניות בצד ולא שיוויתי לנגד עיני את אותו מורה נערץ שמקורביו נחלקו תמיד בין הסוגדים ללועגים, אלא כותב רנסאנסי, על-זמני, אנונימי. הירשפלד כתב את הספר כדפי יומן שישים יום לאחר מותה של אהובתו, בתיה גור. אחד הרגשות הראשונים שמתעוררים למקרא הספר הוא קנאה. קנאה גדולה במי שזכה לחוות אהבה כזו. אהבה גדולה מהחיים ומהמוות. וקנאה ביכולת שלו להעביר אלינו, באמצעות הכלי המתעתע של הלשון, את חוויות האהבה, הילדות והמוות.

מזמן לא קראתי ספר שהחזיק אותי כך, לופת את גרוני, מלחלח את עיני וחונק את גרוני לא פעם (שני ספרים עבריים אחרים "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ו"זוכר כמעט הכל" של אהוד בנאי, שניהם אוטוביוגרפיים, עשו לי את זה). הוא כותב כילד שלא איבד את זוית המבט הילדית. כילד בגן, כילד עם אביו, עם אמו. הוא כותב על אור שמש בוהק ואתה חש את צריבת השמש (רק אלבר קאמי ב"הזר" עושה זאת טוב יותר). אבל יש בספר הרבה יותר מוירטואוזיות לשונית ודיוק תיאורי השואל מטאפורות מרבע כנפות תבל. הוא כותב על אהבה, על מוות ועל אומנות באופן מיסטי. דוקא בטקסט מינורי, דפי יומן, רשימות צנומות, הוא מרשה לעצמו לדבר באופן הכי רציני, הכי גדול, בלי חשש להראות מגוכח, בכל העוצמה. וזה עובד. לרוב.

הנה מספר טעימות:

"גם היום, אחרי שאהובתי היתה "שלי" במונחי הספרות הרומנטית והקולנוע וגם במונחי הדת והמדינה, אינני רוצה לומר את המילה הזאת ("שלי", ר.ב). היא היתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה, אבל לא היה בכך ולא יכול להיות, קניין. למה הדבר דומה? למישהו הפושט ידו וכף ידו פתוחה והוא מקבל מתת ועוד מתת ולעולם אינו סוגר עליה את אצבעותיו כי לעולם אין המתת חדלה להיות מתת." (מתוך "מחשוף")

"כי מהו נס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם". (מתוך "נס חנוכה") בסיפור זה יוצא הירשפלד למסע, מתוך האפיזודה הילדית של זכרון מסיבת החנוכה אל הרצון והגדרת הכיסופים.